מדור קולנוע: חודשיים אימה: ליל המסכות (Halloween) (1978)

שלום לכולכם, קוראי היקרים. כאן גדעון שדה, כתב מדור הקולנוע ויש לי תקלה במחשבים שלי בבית כך שהיום הכתבה תצא כרגיל, אבל ביום ראשון יכול להיות שהכתבה לא תצא, ואם זה יהיה כך, אני הוציא ביום שלישי את הכתבה הבאה שלי. טוב? אוקיי, אם כך אז בואו נעבור לסרט של היום!!!

עכשיו הסרט של היום הוא הסרט ליל המסכות, או "Halloween" משנת 1978 של הבמאי ג'ון קרפנטר. (לכן אפשר לומר את שם הסרט כ:"John Carpenter's Halloween").

אני אתחיל בלדבר על למה הסרט מפחיד. הסרט מדבר על רוצח סדרתי שלא מדבר בכלל במהלך הסרט, הוא לא מת בקלות ואין לו סיבות לרצוח את הקורבנות שלו. הסרט גם מפחיד כי הוא מתרחש בפרברים, איפה שאנשים גרים וחיים את החיים שלהם בשקט, לא באזור נידח בטקסס מלא בהילבילים או מוטל מבודד, אלא בפרברים, מקום ששם הנערות עושות בייביסיטר לילדים של השכנים ועוד. תאמינו לי, המחשבה שבשכונה שלך יכול לגור רוצח זה מצמרר.

העלילה של הסרט מתחילה בפרולוג יצירתי מאוד ולמרות שאין הרבה דם, יש סצנת רצח שמראה על הטון של הסרט. 15 שנה לאחר הפרולוג, מייקל מאיירס, הרוצח של הסרט, אשר ישב במוסד למשוגעים מאז שהוא נתפס בסוף הפרולוג, בורח מהמוסד וחוזר לעיירת הולדתו ביום ובליל כל הקדושים (בעצם, הפורים שלנו רק שמתחפשים למה שרוצים ורצים מבית לבית עבור ממתקים). בעיירה הוא עוקב אחרי שלושה נערות, אנני, לינדה ולורי סטרוד. מייקל, מסיבה מסוימת עוקב אחרי לורי, שרואה אותו מספר פעמים, אבל חושבת שזה שום דבר. בלילה, מגיע אדם נוסף לעירייה, דוקטור סמואל לומיס, הרופא המטפל של מייקל והגיע בשביל להרגו ולמנוע ממנו להרוג שוב. כאשר הוא נעזר בשריף, אביה של אנני, לומיס מספר שבכל 15 שנות טיפוליו של מייקל הוא גילה שמייקל אינו סתם רוצח סדרתי עם מניע וסיבה, הוא רוצח בלי כל מניע או סיבה בגלל שהוא הרשע בהתגלמותו: ללא חרטה, ללא חמלה, רק עיניים ריקות ורצחניות. במשך הלילה, לינדה, כמו כל נערת תיכון בשנות השבעים (טוב, לא כולן...), הולכת עם החבר שלה למקום כלשהו להז**** במקום להיות נערה אחראית ולעשות בייביסיטר לילדה של השכנים. (וואו, איזו נערה אחראית, היא כל כך אחראית בשביל לא להשיג כסף מלשמור על ילדים ובמקום זה לעשות ילדים. איזו אחריות). מייקל מגיע למקום והורג את  החבר שלה במטבח אחרי הזיווג, באחת הסצנות שמצולמות  ומוארות הכי טוב בסרט אם אני רשאי להוסיף, לוקח את התחפושת כדי לעבוד עליה, וכשהיא מדבר ברוגע בטלפון עם לורי, הוא חונק אותה עם כבל הטלפון. אנני, כהחברה השנייה של לורי שרוצה קצת אקשן במיטה, משאירה את הילדה שעלייה היא שמרה ללורי, ומבלה קצת זמן איכות עם החבר שלה, רק כדי להירצח על ידי מייקל מאיירס כמו חברתה. (וואו, איזו חסרת אחריות היא! היא הייתה עסוקה בלעשות בייביסיטר שהיא לא רצתה לעשות, אז היא משליכה את הילדה אצל החברה האחראית שלה, ששומרת על ילד אחר באותו זמן, רק כדי להז**** עם החבר שלך?! תזכירי לי איך מייקל מאיירס הורג אותך בקלות?). לורי, הילדה טובה ירושלים שהיא, עושה את עבודתה כבייביסיטרית עד שמאיירס תוקף אותה. היא מצליחה להדוף אותו מספיק זמן בשביל לומיס להגיע ולירות בו מחסנית שלמה ולהפיל אותו מהקומה השנייה של הבית שבו הם נמצאים, אך מייקל שורד ובורח מהמקום.

ג'ון קרפנטר הוא גאון לא מטורף, דגש על "לא מטורף", אשר הלחין, כתב וביים את הסרט הזה והוא עשה עבודה מעולה בכל התחומים. המוזיקה היא מצמררת (לא כמו המוזיקה "רצח" של פסיכו, אבל עדיין מצמרר. הכתיבה היא מעולה וגורמת לדיאלוגים להיות מציאותיים וגם מפחידים כשהם צריכים להיות (טוב, הדיאלוג לא עד כדי כך מציאותי, אבל הם עושים את העבודה) ובימוי הוא פנטסטי.

הסיבה שלא סיפרתי על הפרולוג הרבה כי הוא מאוד מפורסם ועשוי מאוד טוב שאני לא רוצה להרוס לכם ואני רוצה שתראו את הסרט כי הוא טוב.

 אני מסיים את הכתבה שלי כאן. אני ממליץ לכם לראות את הסרט (רק לנערים מעל גיל 16 בגלל עירום ורצח בלי דם) ובשבוע הבא אעשה עוד סרט אחד משנות השבעים ואתחיל רשמית את שנות השמונים.

גדעון שדה.