תחרות הסיפורים הקצרים 2019: המקום השני

כרמל הופקינסון במקום השני! כחניך במכינה, כרמל כותב רק לפעמים,

אבל כשהוא עושה את זה, הוא עושה את זה בסטייל!

הנה הסיפור שלו! 

חולות שנגחאי\כרמל הופקינסון

פתחתי את עיניי במשרדי, הבטתי דרך החלון וראיתי את שנגחאי ישנה בפעם הראשונה מזה שנים, תחת שמיכה עבה וגדולה של חול.

מוזר לחזור לפה, חשבתי, בזמן שאני מסתכל סביבי ורואה את פצעי הזקנה של הבניין, כסאות זרוקים, ערימות של דפים על השולחנות הבלויים, הדבר היחיד שנשאר שנותן לחדר את מראהו המשרדי זה השלדים שנמצאים כאן, בוהים לחלל, עם עיניים הריקות וישיבה כפופה, היגון והתסכול של האנשים יצא מהם ומילא את החדר בפלט של צהוב וחום, רק אני נשארתי כאן.

בעודי ממשיך והולך יצאתי ללובי המשרדים והמשכתי למטה. לאן אני הולך?, שאלתי את עצמי, לאן רגלי לוקחות אותי? למוח אין תשובה, אבל הלב עונה לי "הביתה".

ואיפה הבית נמצא? אני תמה.

"ציון," משיב הלב. "לאדמת קודש זאת אתה הולך לשוב, כמו גוזל לקן אימו, כמו נחל שנשפך לנהר, בזמני חולשה מחפש אתה דברים גדולים יותר להתחבר אליהם." 

ליבי, אוהב אותך בכל ליבי, אבל אתה מדבר שטויות.

לראות את עיר במצבה מחליא אותי. שנים שהקדמה האנושית הדוחפת אותנו לנוחיות ואושר מוגן, אינה עוד.
פרמידת התרבות האנושית שנבנתה במשך אלפי שנים נרצחה בלחיצה אחת.

ורק אני, נצר העולם הישן, רק אני, נשאר לשמור על זכרו האבוד והנאבד.

עם זכרוני אינו מטעני עדיין אמורה להיות תחנת רכבת בקומה מינוס 55 היא אמורה לקחת אותי לקו הישיר בין שנחאי לקהיר ומשם אמשיך לירושלים. תבורך סין וכול יוזמותיה, תשתיות רבות בעולם היא בנתה על חובות מדינות אחרות, לא שאנחנו מתלוננים, ממון רב הכניסו הפרויקטים האלה.

מיקום זה הכול הם אומרים, אנשים מעדיפים לרדת, שישה קילומטרים מתחת לאדמה, ולא לנסוע שישה לעיר השכנה.

המונוליטים האלה של תרבות הצריכה קיימים רק פה, לשום מדינה אין את היכולות הכלכליות, הצורך המרחבי והנואשות הנדרשת, בשביל ליצור דבר שכזה, לפחות בגודלו. יש גרסאות מיניאטוריות של זה באירופה ובמה שנשאר מהאיחוד האמריקאי.
הודו הייתה המתחרה היחידה שלנו לפרויקט המונוליטים, הקניונים התת קרקעיים, אבל זה הופסק אחרי מלחמת "האיחוד" או "השחרור" או השם החביב עלי ביותר, "מלחמת השלום התמידי". אוקסימורון נפלא, רומנטיזציה נהדרת לטיהורים אתניים שהיו שם.
לא שאנחנו ניפגענו מזה, האנליסטים שלנו חזו את זה עשור לפני, וכך הספקנו להוציא מהודו את כל דברי הערך שלנו, ולהגדיל את ההשקעה בייצור תרופת ומזון בסיסים. "דברי ערך", נסו את זה להסביר לילדי בומבי שאיבדו את הורם ועורם להפצצות הגז, כסף טוב הרווחנו מהגופות שלהם.


אני יורד לקומה התחתונה, לקניון. מסתובב שוב ושוב במדרגות אינסופיות למטה. ההליכה בריבוע השחור נמשכת שעות. מאות פעמים ירדתי בקניון במעלית המהירה והנוחה אך הפעם החוויה הרגלית במדרגות מרגישה לי שונה. ככל שאני יורד יותר עמוק נישמתי עולה מעל גופי, אני חווה את עצמי רוח בלבד ותחושת הגוף נעלמת אט אט.

אני מסתובב עוד ועוד, יורד לעומק חשוך ובלתי נגמר. אני מגיע לדלת הפדלה של הכניסה, שם את ידי על הידית ולהפתעתי אני עובר דרכה כאילו לא היתה קיימת.

עניי משחירות ופי נפער למראה הנורא שנגלה אלי. עשרות שנים עמלתי בשביל יצירת החלום האדריכרלי שלי והנה הוא נגלה עלי כסיוט. נראה הוא הקניון, כגן עדן שנהרס. החנויות כמקדשים מחוללים מעלות פיח ואבק. צווחות מתגוררי המקום, נשמעות כזעקות מלאכים נופלים. האנשים בקניון אוחזים בנשקיהם וכדורי אש וגופרית נפלטים מהם.
בפינה ליד כל האש ,האבק והצער עומד איש מכוסה בדם ובעצב. רגלי משכו אותי אליו והלכתי לדבר איתו.


והנה מולי הוא עומד, ובוהה בי זמן מה, פותח את פיו ואומר" מה עושה פה רוח שכמותך? אין העולם צריך עוד מנהלים ובירוקרטיים, ראשי ממשלה וסמנכ"לים, הטייקונים היחידים שנשארו אלו פועלים פשוטים מתעשיית הקברים.
שאלתיו " מי שולט פה? מי אחראי לטירוף שכזה?"
עונה הנשאל בחיוך: "כאן למטה אין מי ששולט הישר בעיניו, האיש יעשה"
"זה יושר זה? נהרות של דם? שרשראות של ראשים תלויות על משקופים? וגופות שרועות על האדמה?"
"אין יושר גדול מזה." הוא עונה.

"הגופות שזרועות כאן באדמה, לא נהרגו בגלל דת, מדינה, או בשביל הטוב הכללי שלי , הם פה כי הם רוצחי שבטי, וזה הדבר שאותו הייתי חפץ לעשות, הם מתו בשבילי ולא בשביל רעיון כלשה. איני עבד של מוסר חברתי וחופשי אני ממנו"
"מגופותיהם יצמח ה'יראו ויראו' לכול אוכל נבלה אחר שמחפש את כוחו פה" סיים את נאומו
"צביעות" אני אומר, "צבוע אתה, מדבר על שחרור מכבלי החברה, רק בשביל ליפול לכלא החייתי שלך."
מביט בי האיש ואומר "הלוא כולנו חיות?, כולנו אוכלים, נושמים ומתרבים?. למה לדכא יצרים שכאלה? את מי יש לרצות חוץ מאת עצמך?"
מזועזע אני מאמירותיו. נשמע הוא כמו לביא המשחר לטרף ולא כאדם. 

"איננו חיות," אני משיב "איננו רק אוכלים ומתרבים על פני האדמה, אנחנו יוצרים, בונים וחושבים. אנחנו אנשים!"
"יש לנו שפה ויש לנו תרבות, התעלנו משאר בעלי חיים ושולטים אנו בהם".
נראה שאמירות אלה הכעיסו את האיש, הרים את קולו ואמר" מדבר אתה על תרבות, אמנות ורומנטיקה הומנית שכזו, אך איזה צורך יש לדברים האלו כאן? ציור זה לא מזון, שיר זה לא מדורה ושפה לא מנעה את אונס אימי.
מי אתה שתדבר איתי על תרבות?, במשך מאות שנים אנשים כמוך יצרו דברים שכאלה בשביל לשמור על מעמדכם מפני ההמון, עלוקות שכמוך הם אלה שגרמו לגוג ומגוג."
"איני יוצר תרבות שאותה אתה בוחר לצרוך, את מעמדי השגתי לא מדמי אלא מכשרוני, ונכון, עלוקות כמוני יצרו את המצב הקיים, אבל מפלצות כמוך המשיכו אותו." אני עונה לו, באותה עוצמה.

אנו עומדים בשקט על פלקט הבטון זה זמן רב, קולות הקניון, בכי האנשים, צחנת הגופות והחום המעיק,
בסופו של דבר שובר אני את הדממה בשאלה,
"אם חיות חופש כמוך נמצאות למטה, מי נמצא למעלה?"
למעלה אלוהים מסתובב, עוטף הוא את בניו האבודים בשמיכה של חול ומחזיר אותם לחיקו"
"גן עדן זה למתים והגיהנום זה לחיים?" אני אומר בהלצה.

נראה האיש כצוחק מקצת מהאמירה, אחרי החלפת חיוכים לזמן הקצר שואל אני" מה עם הרכבת, חיי היא?"
"אין חיים מתחת לאדמה יש רק תזוזה של רקמות" הוא עונה
"לאן כבודו רוצה להגיע? איזו אדמה חרוכה הוא מעוניין לראות?"
"לביתי, אני רוצה להגיע לבית שלי, לארץ ישראל" אני עונה
"בית? מה זה בית? ביטחון אתה מחפש? תקווה? או שזו אישה שאתה מבקש להיקבר בחום שלה?" הוא ענה בזלזול.
עניתי לו באדישות" ביתי זה לא אישה, ביתי זה לא רגש או תחושה, ביתי זה אני ואיפה, שאנוכי בוחר להימצא".
"באמת?" הוא ענה, "כמה נוח לך לחיות בלי קשרים, לא להאוהב או לאהוב, לפגוע או להפגע, להתגורר בבית דינמי שכזה מפשט דברים לא?"
"ואיפה צדיקים גדולים כמוך לנים?" אני שואל. הוא מביט בי במבט עצוב ועייף, פניו הסיניים עם גוון דרומי כהה, פניו מכוסים בדם אויביו אבל עיניו הם של ילד שאיבד את הוריו בקניון.
פותח את פיו ודרך שייניו הרקובות ושפתיו היבשות אמר "ביתי נמצא למעלה עם אחיי ואמי, חוזר אני אליהם, אחרי שנים של פרידה". רק סיים לומר את משפט זה ונשמתו עלתה ונעלמה מהמקום.

שוב נשאר אני לבד בוהה בקניון. מראהו לא כחיה גוססת, אלא יותר כמו גופה רקובה. כל העצב והכעס שהוטמן מאחורי האורת הבוהקים נפלטו החוצה ומלאו את החלל במעטפת חונקת של חום.