המנצחת היא גפן קמינר, תלמידת י"א! היא כותבת להנאתה כבר זמן רב!
הנה הסיפור שלה, הטוב מבין השלושה לפי צוות השופטים שלנו. חוו את דעתכם בתגובות!
אמת או חובה\גפן קמינר
נעמדתי על הגג של מגדלי עזריאלי ובכיתי...
היה לי פיק ברכיים.
לא באמת רציתי לעשות את זה.. ז'תומרת, מי היה כן רוצה לקפוץ משם צניחה חופשית אל עבר האבדון.
אתה בטח שואל את עצמך: איך הכל התחיל?
לפני שלושה ימים, דניאל, החתיך מהכיתה המקבילה, פנה אליי בצ'אט וביקש את עזרתי.
הוא קבע להיפגש איתי מחר בהפסקה.
את האמת, התלהבתי שהוא שם עליי. מאז הסכסוך שהיה לי עם החברה שלו, נועה, הוא לא דיבר איתי "שיחה של ממש".
אז נפגשתי אתו בהפסקה ליד הקפיטריה. "ליה, אני צריך את עזרתך." אמר לי דניאל.
"במה?" שאלתי.
דניאל סקר את כל המקום, לראות שאין אף לא מאזין אחד.
רק כמה י"בתניקים שמתמזמזים ליד הגדר ואיזה ז'יניק שאיבד את הכדורגל שלו.
"נכנסתי לאתר כלשהו, קוראים לו 'אמת או חובה'. מסתבר שמשם כל היוטיוברים המוצלחים ביותר לוקחים משם רעיונות לאתגרים." סיפר לי דניאל.
"ולמה אתה צריך אותי?" שאלתי אותו.
"אם את עדיין אוהבת אותי, את תעזרי לי עם זה... נכון?" שאל.
הלחיים שלי בערו.
"כן, אני אעזור לך עם זה." אמרתי.
•
נכנסנו לאתר הזה.
ישר קפצה לנו חלונית במחשב.
"ברוכים הבאים ל-'אמת או חובה'.
המשימה הראשונה שלכם היא,
לבלוע לב של צפרדע"
הסתכלתי על דניאל. "למה נכנסנו לזה?" שאלתי.
"זה נראה לי מגניב, לבלוע צפרדע." אמר דניאל.
"לב של צפרדע ולא, אני לא עושה את זה. אני צמחונית." אמרתי.
"טוב, בעיה שלך. רק תסגרי את האתר לפני שאת הולכת." אמר דניאל.
ניסיתי לסגור את האתר וקפצה לי עוד חלונית.
"הי,
עדיין לא עשית את המשימה שלך.
אסור לסגור עד שלא ביצעת לפחות שלוש משימות.
אסור לכם לדלג על משימה.
נגעת נסעת!"
לחצתי על אסקייפ במקלדת יותר משיכולתי לספור. אבל, החלונית הזו התרבתה והופיעה יותר ויותר. התחלתי להרהר בעודי לוחצת על אסקייפ האם כדאי לשבור את הצמחונות?
זה רק לב של צפרדע, זה יפגע במישהו אם אני יאכל אותו?
'כן, בצפרדע.' קפצה מחשבה לראשי.
"למה אי אפשר לצאת?!" אמרתי בלחץ.
דניאל ניסה ללחוץ על כפתור האסקייפ במקומי. זה עוד יותר לא עזר.
"כנראה שנהיה חייבים לעשות את זה." אמר.
אז אכלנו לב של צפרדע.
הלכנו למעבדות בבית הספר, הייתה שם תיבת צפרדעים מתות בתוך קרח. הן בדרך כלל מיועדות לניתוחים למי שעושה בגרות במדעים ואנטומיה.
ניתחנו את שני הצפרדעים. היה מאוד קשה למצוא את הלב שלהם.
מאוד קשה.
בלענו את הלבבות שניה לפני שאחת המורות עלתה עלינו.
"למשרד של המנהלת. עכשיו." אמרה המורה.
•
"אני לא רוצה לשמוע על מה. אני רוצה לשמוע למה? למה ניתחתם לב של צפרדע?" שאלה המנהלת.
"רצינו לראות מה יש בפנים," אמרתי בשיא התמימות.
"אתם יודעים שרק תלמידי מגמת מדעים מורשים לעשות את זה." אמרה המנהלת.
"המנהלת?" התערב דניאל.
"יש לי גישה חופשית למעבדות, אני במגמת מדעים." אמר.
"אה, נכון, דניאל קיזלובסקי. נכון. אתם רשאים ללכת." אמרה המנהלת.
•
"מה המשימה הבאה?" שאלתי את דניאל.
"אין לי שמץ. בואי נסתכל במחשב." ענה.
הסתכלנו על המחשב בפחד.
"כל הכבוד!
משימה ראשונה עברה בהצלחה ובלי הקאות.
המשימה הבאה: לשרוף את החפץ שהכי יקר לליבכם."
"יש לך משהו לשרוף?" שאל דניאל.
נזכרתי שיש לי מה לשרוף.
השרשרת שסבתא רבא הביאה לי, עוד מתקופת מלחמת העולם השנייה.
אני תמיד אוהבת לענוד אותה ענדתי אותה גם באותו היום.
"לא, אין לי" שיקרתי.
"אני לא מאמין לך, מה עם השרשרת הזו שאת כל הזמן איתה?" שאל דניאל.
"אין מצב!, זה של סבתא רבא שלי. אני לא אתן לך אותה." אמרתי והסתרתי את השרשרת מתחת לבגדי.
דניאל חלץ את נעליו והוריד את גרביו.
"אלה גרבי המזל שלי. אני רוצה שתשרפי אותם." אמר דניאל.
"נראלך?! למה לי לעשות דבר כזה?" שאלתי אותו.
"כי אני מתחרט על הבחירה שעשיתי. אני מתחרט על זה שגררתי אותך ואת עצמי לאתר הזה וגם אני רוצה לסגור אותו כמה שיותר מהר." אמר דניאל.
•
היתה זו שעת ערב מאוחרת. ל"ג בעומר נראה רחוק מהאופק אבל בכל זאת, דניאל ואני הקמנו מדורה ליד בית הספר שלנו.
"טוב, בואי נגמור עם זה." אמר דניאל.
הוא הוציא את גרביו מכיס הז'קט וזרק אותם לאש.
הוא נראה כאילו הוא עומד לבכות.
הורדתי את השרשרת.
"סבתא הלה, אני מצטערת." לחשתי לשרשרת. אולי היא במקרה שמעה אותי ומכילה את זה.
זרקתי את השרשרת לאש והתחלתי לבכות.
דניאל חיבק אותי ודמע יחד איתי.
השרשרת והגרביים נשרפו מהר.
כיבינו את האש וחזרנו הביתה.
•
אחר הצהריים, בדקנו שוב את האתר הזה.
"שלום לכם.
הצלחתם את משימתכם בהצלחה רבה, כל הכבוד לכם!
המשימה הבאה: לקפוץ מהבניין הכי גבוה שאתם מכירים.
לא ממש עניינה אותי המשימה עצמה. עניין אותי שהמשימה הזו תהיה האחרונה.
"היית מאמין? סוף סוף נסיים עם זה!" אמרתי בהתרגשות.
דניאל נראה מבוהל.
"את הסתכלת בכלל על המשימה?!" שאל דניאל בלחץ.
"לא," אמרתי.
"זאת משימת גובה ולפי מה שאני זוכר, את מפחדת מגבהים." אמר דניאל.
"נכון, אני אעשה אותה בכל זאת." אמרתי.
"את לא חייבת," אמר דניאל.
"להזכיר לך של מי המחשב?" שאלתי.
שתיקה. מסוג השתיקות המפחידות שאתה יודע שמשהו רע הולך לקרות.
"אני מכיר בניין גבוה. ניקח אוטובוס ונלך?" שאל דניאל.
"יאללה," אמרתי.
•
הגענו למגדלי עזריאלי.
"ברצינות!, מי לא מכיר את הבניין הזה" אמרתי בהתלהבות.
עלינו לגג של המגדל הכי גבוה מבין השלושה.
"אני מצטער שגררתי אותך לזה." אמר לי דניאל כשחיכינו במעלית.
"זה בסדר. העיקר שנגמור עם זה כמו שצריך." אמרתי.
הגענו לגג.
דניאל נתן לי חפיסת מכתבים.
"קחי," הוא אמר לי.
"מה זה?" שאלתי.
"מכתבים בשביל האנשים שקרובים אליי," אמר דניאל. "אני רוצה שתתני להם את זה אחרי שאקפוץ." אמר.
"אבל, סיכמנו שנקפוץ ביחד." אמרתי.
"לא," אמר.
"חשבתי שזה יהיה אתגרים כמו 'להכין סליים' או משהו כזה. מסתבר שטעיתי." אמר.
"שמעתי שנפרדת מנועה. זה טרי?" שאלתי.
התעצבנתי על עצמי שזאת השאלה האחרונה שאני אשאל לפני מותו.
"זה היה לפני שבועיים. אני מרגיש מצוין בלעדיה." אמר.
"אבל, למה נפרדתם?" שאלתי.
"כי לא אהבתי אותה. הייתי בקטע של מישהי אחרת." אמר, סמוק כולו.
"אז, עשית את כל המשימות האלה כדי שהיא תאהב אותך?" שאלתי.
"לא, חשבתי שזה יגבש בין שנינו." אמר.
התחלתי להבין על מי הוא מדבר.
חיבקתי אותו.
"זה בסדר, זה הדדי." אמרתי.
"לא משנה מה, אל תקפצי מהגג אחריי." אמר לי דניאל.
הרפתי מהחיבוק איתו.
"למה?" שאלתי.
"את תהייה השורדת הראשונה של המשחק הזה. את מבינה מה זה אומר? את תוכלי להסביר לעולם כמה המשחק הזה מסוכן ואז אנשים לא ישחקו בו." אמר דניאל.
"אני לא רוצה להסביר עליו בכלל! אני רוצה לשכוח אותו!" קראתי
"אני רוצה שתחיי!" קרא.
"אני לא מוכן שבן אדם ימות בגללי." אמר.
דמעה זלגה על לחיו.
"תזכרי שאני אוהב אותך." אמר דניאל וקפץ למטה.
נעמדתי לבד על מגדלי עזריאלי ובכיתי.
היה לי פיק ברכיים.
לא רציתי לקפוץ. ז'תומרת, מי כן היה רוצה לקפוץ מהבניין הכי גבוה אל האבדון.
לא הספקתי להגיד לדניאל שאני אוהבת אותו.
התעלפתי.
ואז אתה מצאת אותי. איך אמרת שקוראים לך? ידידיה?
אז אמנם דניאל מת, אבל עכשיו כולם ידעו ש"אמת או חובה" זה משחק מסוכן.
סוף כל סוף!
סוף.
יפה
השבמחקנמרוד,
השבמחקאני בכיתה י׳.....