לסבתא יש סיפור בשבילך\ נמרוד הרפז

זה היום. אני עומד מול בית קטן. אני נכנס לבית ומוצא אישה גמדית, מוציאה מבין ידיה איזו תבנית עוגיות חמה. אני מסמן לה (עם לא מעט ניסיונות וצעקות בדרך, היא לא שמה את מכשיר השמיעה שלה היום...) והיא מתיישבת ומספרת לי את סיפורה.

סבתא שלי, תמר, נולדה בחבל קרפטו-רוס שבאוקראינה, כשהחבל עוד היה שייך לצ'כיה. לפני המלחמה היא חיה בשקט בכפר קטן, ורצקי, עם הוריה, אחיה ואחיותיה. אביה היה מכין משקאות חריפים מאלכוהול שהוברח מעבר לגבול.

"המשטרה הצ'כית הגיעה מדי פעם לבדוק שמועות על אלכוהול לא חוקי. ואני, ילדה בת לא יותר מעשר שבמקרה עמדה שם, העמדתי פני תמימה. 'מה זה אלכוהול? מה אבא שלי עושה איתו?' שאלתי אותם עד שהתייאשו והלכו. לפעמים גם ביקשתי מאבא טעימה מהחביות. האלכוהול היה מגעיל."

ב-1938 עבר חבל קרפטו-רוס לשליטת הונגריה, ששיתפה פעולה עם הנאצים. ב-ט' באב 1941, מיד אחרי הסעודה המפסקת, הובלו יהודי ורצקי, ביניהם סבתא ומשפחתה, לבית הכנסת של הכפר, שם רוכזו כל יהודי הכפר, ומשם הובלו על ידי מיליציות אוקראיניות במסע חסר תכלית ברחבי גליציה שבפולין, עד שהצליחו לבסוף לחזור הביתה. משם התפצלה המשפחה.

תמר בת השלוש-עשרה נסעה לעיר הקרובה, מונקאץ' והשתכנה שם אצל זוג יהודי. שם פגשה נערה יהודיה אחרת, פרידה שמה, והן התיידדו. תמר ופרידה הפכו בלתי נפרדות במשך כל המלחמה.

במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. שני גטאות נפתחו במונקאץ', ומצב היהודים הלך והידרדר. רכבות החלו להגיע ולקחת אנשים למחנות העבודה בפולין. זו היתה הפעם האחרונה שתמר ראתה את משפחתה.

"כשאמרו שמגיעה רכבת, יצאתי להביט בה. כל המשפחה היתה שם. אבא עוד הספיק לצעוק לי: "ניפגש במזרח, אנחנו מועברים למחנה עבודה!" זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם."

תמר ופרידה נשלחו לאושוויץ. כשמוינה, תמר פגשה את יוזף מנגלה.

"היו שם שני אנשים, אדם רזה שלאחר מכן התברר לי שהיה מנגלה ואחר, שהיה הקצין האחראי. התור התקדם במהירות, ומנגלה כיוון אנשים רכטס (לימין) ו-לינקס (לשמאל). ידעתי ששמאל פירושו מוות, וכשהתקדמתי, מנגלה החל לכוון את ידו לשמאל, אך הקצין התפרץ ואמר: 'זאת עוד בריאה. היא יכולה לעבוד.' בכך הציל את חיי."

הקצינים במחנה עשו לתמר הצעירה את המוות, אבל היא זוכרת סיפור אחד שבו הצליחה להפתיע ולהרשים אותם. אסירי מלחמה במחנה הקרוב קיבלו חבילות מהצלב האדום, ולפעמים הצליחו האסירות הצעירות לשכנע אותם לזרוק פריטי מזון מעבר לגדר. באחת הפעמים, כשאספו תמר והאחרות קוביות סוכר שנזרקו מהצד השני, גילה אותה חייל ורשם את מספרה. היא נחרדה שמא יספר למפקדת האחראית על האסירות (היא היתה אישה נוראה וקשה לאסירות, שהכלי החביב עליה היה השוט). החייל החל להציק לה ולספר לה על איך יספר למפקדת, וכשלא יכלה יותר, הצליחה לירוק לכיוונו ש"חיים רק פעם אחת". החייל השתתק והלך. תמר היתה שרויה בחרדה במשך שבועיים שלמים עד שהבינה שהעונש שלה לא יגיע.

משם התגלגלה תמר למחנה העבודה פראוסט שם בנו האסירים שדה תעופה עבור הנאצים, עד ששוחררו בידי הרוסים. הם העניקו לתמר מחסה ועזרו לה לשקם את גופה.

"הם נתנו לי לאכול את אחת הארוחות הגדולות בחיי עד אז, ומדברת ילדה שלא אכלה כמעט כלום במשך שנה שלמה. בהמשך נודע לי שלא מעט אנשים מתו בדיוק מסיבה זו: הם אכלו מהר מדי וחטפו מיני מחלות בטן. רק במזל ניצלתי."

אחרי המלחמה היא הצטרפה לשומר הצעיר ועלתה לישראל, שם פגשה את סבא שלי, שלמה. הם השתכנו בקיבוץ עין השופט. במהלך השנים הבאות נולדו דודותי ודודי, ואז אמי.

סבתא החלה לעבוד כקונדיטורית הקיבוץ, וסבא הלך ונהיה ארכיאולוג בלתי-נלאה.

סבתא עדיין אופה בלי הפסקה. באירועים משפחתיים, היא יודעת מה כל אחד אוהב. המשפחה הגדולה שלה מגיעה על כל בניה, נכדיה וניניה. היא אחד האנשים הכי חמים ואכפתיים שאני מכיר, למרות כל הרע שראתה באנשים, למרות הזוועות שראתה. ברבות השנים היא כתבה את סיפור חייה, ביחד עם הבישולים הכי טובים שלה.