״אני מקווה שאוכל לגלות לך את כל מה שלא יכולתי לגלות עד עכשיו לאף אחד, ואני מקווה שאמצא בך ידיד נאמן ותומך.״ ~ אנה פרנק.
אם הייתם שואלים אותי לפני שש שנים במה אני רוצה לעסוק כשאהיה גדולה, התשובה תהיה שונה מהתשובה היום.
היום, אני כותבת הכל על הכל; מסיפורים ושירים שהולכים למגירה ועד לסיפוריי הקצרים שיצאו לאור כחלק מאסופת הסיפורים של קבוצת הכתיבה של נווה.
אבל, לא תמיד היה כך.
לא תמיד המחברת והדף היו חברותי הטובות.
בילדותי היה לי דימיון מאוד מפותח. מצד אחד הוא עזר לי להעסיק את עצמי ברגעים משעממים או כשאני קראתי ספר הייתי יכולה לראות כמעט במו עיניי את מעשי הדמויות...
מצד שני, הדימיון הזה גרם לאנשים לחשוב שאני מוזרה. הוא גרם לי לחשוב יותר בפחד על ״מה היה קורה אם…״ והייתי מדמיינת דברים שנראו כה מציאותיים עד שהאמנתי בקיומם, אפילו אם זה לא קרה.
אף פעם לא חשבתי על לנסות לתאר את דימיונותיי הפרועים מילה במילה על הדף.
הייתי אוהבת לצייר וזאת הייתה הדרך האומנותית שלי להתבטא.
באותם שנים לא כתבתי בכלל על דף נייר, הייתי מביאה לבית הספר מחשב והייתי כותבת בו את הכתוב על הלוח עד שהמורה היתה מוחקת את הכל בלי שסיימתי.
היסטורית הכתיבה שלי התחילה כשהגעתי לכיתה ז'.
המורה נתנה לנו משימת הגשה לכתוב סיפור על נושא שמעניין אותנו. ישר עלה במוחי הקודח רעיון והתחלתי ליצור דמויות ועלילה. את הסיפור כתבתי במחברת. ההורים שלי מעולם לא חשבו שאשתמש בה בגלל המחשב אבל הייתי עצלנית מדי מכדי להוציא אותו... ומפה ולשם עברתי למחברות. (יש! בזבוז נייר!)
הסיפור הראשון (קראו לו "לכודים בהיסטוריה", לא מומלץ לקריאה אבל אם זה יעניין אתכם אתם מוזמנים לשאול אותי בפרטי או להסתכל על הכתבה הרקע למילים.) היה אחד הסיפורים הכי קרינג'יים שהיו לי, אך הוא הסב לי הרבה גאווה. מאז כתבתי עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור!
ואז זה נעצר.
היה לי מחסום כתיבה מאוד גדול. לא ידעתי לאן פניי מופנות ומה עכשיו לעשות.
המחסום המשיך בערך עד לחנוכה של 2016 (למרות שאני לא סגורה על החישוב..)
ההשראה נחתה עליי באמצע שיעור ספורט. באותו יום באתי עם ג'ינס כך שלא יכלתי להשתתף בשיעור. ישבתי על המדרגות במגרש יחד עם הסייעת שלי, ליאת, ודיברנו. סיפרתי לה על הקושי שלי לכתוב סיפורים ושאני מרגישה מחוייבות לכתוב סיפור חדש. העלנו ביחד כל מיני רעיונות, את רובם פסלתי.
ואז, ליאת זרקה איזה רעיון: "אולי תכתבי על ילד שבורח מהממשלה?".
שאלתי אותה: "למה שילד יברח מהממשלה?"
והיא שלא הבינה בעצמה למה היא התכוונה ניסתה לענות: "אולי כי הוא גיבור על?".
וכך התחלתי את זירו!
העלילה היתה מאולתרת, בעצם, הכל היה מאולתר. כל כך אהבתי את הסיפור הזה ואת הרעיון והעולם שיצרתי.
באותו זמן, אורט יקנעם הודיעו לנו כי בסוף השנה הנוכחית לא נוכל להמשיך בבית הספר. הידיעה הזאת גרמה לי להרגיש רע וגרמה לי לנסות לברוח מבית הספר ואפילו לקפוץ מקומה שלישית (שזה סיפור לפעם אחרת..) הכתיבה עזרה לי להתרחק מהקשיים שלי ולברוח לעולם אחר שאולי יהיה לי יותר טוב בו.
סיימתי את זירו בסוף קייטנת קיץ של כיתה ח'.
שכהתחלתי ללמוד בנווה, הקימו לחובבי הכתיבה בכיתתנו קבוצת כתיבה. ידידיה, המנחה, היה נותן לנו נושא או סיטואציה וכל אחד כתב על הפרשנות שלו.
באמת בהתחלה כתבתי הרבה על זירו. לא יכולתי או הצלחתי לחשוב על דבר אחר.
אז ידידיה אמר לי "לתת צ'אנס לדברים אחרים" ולנסות לכתוב גם על דברים שאני לא כל כך מתחברת עליהם ושהם לא זירו.
לקחתי את זה לתשומת ליבי וניסיתי לכתוב על דברים שהם לא זירו ואם לכתוב את האמת, הסיפורים האלה היו יותר טובים מקודמם.
שנה שעברה לקחנו את הקבוצת כתיבה צעד אחד קדימה והמטרה היתה לכתוב אסופת סיפורים ולהוציא אותה לאור. כמובן שגם שם היו לא מעט קשיים ומחסומי כתיבה אבל הצלחתי להתגבר על הכל.
השנה אנחנו מוציאים את אסופת הסיפורים לאור. אלה הסיפורים הראשונים שאני איי פעם אפרסם וזה מרגש ומלחיץ בעת ובעונה אחת.
לפעמים זה מפחיד להוציא לאור סיפורים מעומק הלב, יש הרבה כותבים מצויינים שפוחדים לפרסם בגלל "מה אנשים יחשבו על זה?". אני קצת חוששת מההערות האלה, כמו כל בן אדם נורמאלי. אני מבינה שספרים זה עניין של טעם ושלא כולם ידלקו על הסיפורים שלי. כל עוד אני כותבת ויש לי תשוקה לזה אז אני אתן בסיפורים שלי את המאתיים אחוז בשביל שהסיפורים שלי יהיו הכי טובים בעולם.
הכתיבה נתנה לי כוח, תקווה ורצון עז להיות טובה יותר.
כי בסופו של יום, כל אחד הוא הסופר בחיים של עצמו.
היסטורית הכתיבה שלי התחילה כשהגעתי לכיתה ז'.
המורה נתנה לנו משימת הגשה לכתוב סיפור על נושא שמעניין אותנו. ישר עלה במוחי הקודח רעיון והתחלתי ליצור דמויות ועלילה. את הסיפור כתבתי במחברת. ההורים שלי מעולם לא חשבו שאשתמש בה בגלל המחשב אבל הייתי עצלנית מדי מכדי להוציא אותו... ומפה ולשם עברתי למחברות. (יש! בזבוז נייר!)
הסיפור הראשון (קראו לו "לכודים בהיסטוריה", לא מומלץ לקריאה אבל אם זה יעניין אתכם אתם מוזמנים לשאול אותי בפרטי או להסתכל על הכתבה הרקע למילים.) היה אחד הסיפורים הכי קרינג'יים שהיו לי, אך הוא הסב לי הרבה גאווה. מאז כתבתי עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור!
ואז זה נעצר.
היה לי מחסום כתיבה מאוד גדול. לא ידעתי לאן פניי מופנות ומה עכשיו לעשות.
המחסום המשיך בערך עד לחנוכה של 2016 (למרות שאני לא סגורה על החישוב..)
ההשראה נחתה עליי באמצע שיעור ספורט. באותו יום באתי עם ג'ינס כך שלא יכלתי להשתתף בשיעור. ישבתי על המדרגות במגרש יחד עם הסייעת שלי, ליאת, ודיברנו. סיפרתי לה על הקושי שלי לכתוב סיפורים ושאני מרגישה מחוייבות לכתוב סיפור חדש. העלנו ביחד כל מיני רעיונות, את רובם פסלתי.
ואז, ליאת זרקה איזה רעיון: "אולי תכתבי על ילד שבורח מהממשלה?".
שאלתי אותה: "למה שילד יברח מהממשלה?"
והיא שלא הבינה בעצמה למה היא התכוונה ניסתה לענות: "אולי כי הוא גיבור על?".
וכך התחלתי את זירו!
העלילה היתה מאולתרת, בעצם, הכל היה מאולתר. כל כך אהבתי את הסיפור הזה ואת הרעיון והעולם שיצרתי.
באותו זמן, אורט יקנעם הודיעו לנו כי בסוף השנה הנוכחית לא נוכל להמשיך בבית הספר. הידיעה הזאת גרמה לי להרגיש רע וגרמה לי לנסות לברוח מבית הספר ואפילו לקפוץ מקומה שלישית (שזה סיפור לפעם אחרת..) הכתיבה עזרה לי להתרחק מהקשיים שלי ולברוח לעולם אחר שאולי יהיה לי יותר טוב בו.
סיימתי את זירו בסוף קייטנת קיץ של כיתה ח'.
שכהתחלתי ללמוד בנווה, הקימו לחובבי הכתיבה בכיתתנו קבוצת כתיבה. ידידיה, המנחה, היה נותן לנו נושא או סיטואציה וכל אחד כתב על הפרשנות שלו.
באמת בהתחלה כתבתי הרבה על זירו. לא יכולתי או הצלחתי לחשוב על דבר אחר.
אז ידידיה אמר לי "לתת צ'אנס לדברים אחרים" ולנסות לכתוב גם על דברים שאני לא כל כך מתחברת עליהם ושהם לא זירו.
לקחתי את זה לתשומת ליבי וניסיתי לכתוב על דברים שהם לא זירו ואם לכתוב את האמת, הסיפורים האלה היו יותר טובים מקודמם.
שנה שעברה לקחנו את הקבוצת כתיבה צעד אחד קדימה והמטרה היתה לכתוב אסופת סיפורים ולהוציא אותה לאור. כמובן שגם שם היו לא מעט קשיים ומחסומי כתיבה אבל הצלחתי להתגבר על הכל.
השנה אנחנו מוציאים את אסופת הסיפורים לאור. אלה הסיפורים הראשונים שאני איי פעם אפרסם וזה מרגש ומלחיץ בעת ובעונה אחת.
לפעמים זה מפחיד להוציא לאור סיפורים מעומק הלב, יש הרבה כותבים מצויינים שפוחדים לפרסם בגלל "מה אנשים יחשבו על זה?". אני קצת חוששת מההערות האלה, כמו כל בן אדם נורמאלי. אני מבינה שספרים זה עניין של טעם ושלא כולם ידלקו על הסיפורים שלי. כל עוד אני כותבת ויש לי תשוקה לזה אז אני אתן בסיפורים שלי את המאתיים אחוז בשביל שהסיפורים שלי יהיו הכי טובים בעולם.
הכתיבה נתנה לי כוח, תקווה ורצון עז להיות טובה יותר.
כי בסופו של יום, כל אחד הוא הסופר בחיים של עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה