אם עקבתם אחרי הכתבות האחרונות שלי, שהיו די חיוביות, אולי קיבלתם את הרושם שאני נוטה לכתוב רק על דברים שאני אוהב או ממליץ עליהם, אבל יש בי גם ביקורת שלילית והיא רק מחכה להזדמנות לצאת החוצה. להלן - הזדמנות!
אני שונא את Mob Psycho 100 (קצת הורס את המתח, אני יודע) אבל אני צריך לומר את זה! בדרך כלל אני לא משתמש במונח "שונא" וזו כנראה הפעם האחרונה שאני אשתמש בו בכתבה (אם כי לא בכתבה הזו, בכתבה הזו "שונא" יופיע הרבה).
שנאה זה רגש חזק מאוד ואני לא אשנא סדרה כלשהי בגלל הכתיבה, הדמויות או האנימציה, דברים שהסדרה Mob Psycho 100 דווקא קולעת בהם (לא היו מקבלים 100, אבל בהחלט 75 מספק). לא, אני שונא את Mob Psycho 100 בגלל שהיא אשכרה הצליחה לפגוע בי באופן אישי. הישג לא מבוטל בפני עצמו, יש שיאמרו.
לפני הכל אני אדבר קצת על הסדרה עצמה: זו האדפטציה האחרונה של יוצר המנגה הפופולרי ONE, שאחראי על הצלחות כמו One Punch Man. הרושם השלילי שלי מהסדרה מתחיל כבר משיר הפתיחה, הדבר הכי חשוב באנימה! האנימציה של שיר הפתיחה מצוינת, שילוב של אנימציה פסיכודלית ואבסורדית, שיוצרת חוויית צפייה מהנה, אבל השיר! הו, השיר! כן מתחילה השנאה - מין פופ מטאל משעמם שנשמע כאילו מישהו שר את ספר הטלפונים בלי כשרון, מוזיקליות או קולו המהדהד של מורגן פרימן. אני ממליץ להשתיק אותו ולשים במקום את melt bnanan . שיר הסיום אפילו יותר גרוע, אם תהיתם, אבל תכל'ס רק ל-k on! יש שירי סיום טובים (אפילו להוד מלכותו אוונגליון יש שיר סיום גרוע).
גיבור הסדרה הוא מוב (mob), נער מתבגר יפני עם כוחות טלפתיים שעובד כמגרש רוחות. במיוחד אהבתי את האנימציה שמתארת את הרוחות בהן הוא נלחם ואת האלמנטים הפסיכדליים והיצירתיים בה. בשונה ממרבית סדרות האנימה, שבהן לגיבור הראשי יש כח על-אנושי והוא מנסה לשכלל ולשפר את שליטתו באותו כוח כמה שאפשר, בסדרה זו כבר בנקודת הפתיחה הגיבור נמצא בשיא כוחו, וכעת הוא מבקש להשיג לעצמו חברים. לא ממש מטרה אפית, אבל אני די בטוח שמספר רב של אנשים יכולים להזדהות איתה, למעשה, זה מה שמשך אותי לסדרה. אבל, קו העלילה הזה ננטש במהירות וללא הסבר מספק.
שלושת הפרקים הראשונים מאוד הרשימו אותי. אהבתי שהם לא-לינאריים ושלכל פרק יש עלילה מעניינת משלו. אהבתי את הקרבות, הם היו מאוד צבעוניים מבלי להכביד על העין, ואהבתי את מוב. הערכתי את הבחירה שלו לא להקל לעצמו את החיים ולהסתמך על הכוחות העל-טבעיים שלו. אהבתי שלא משנה איפה הוא נמצא, תמיד יש לו את אותה הבאת פנים ריקה; לא כי הוא טיפש או משהו כזה אלא בגלל שיש לו בעיות רגשיות והוא עצור רגשית. זה בהחלט תכונה שאני מזדהה איתה. עם ההרגשה הזו סיימתי את הפרק השלישי. אז למה אני שונא?
בעלילת "שונן" סטנדרטית הנרטיב נבנה כך: קודם מוצג האנטגוניסט, אחרי-כן הגיבור, אז נלחמים ובסוף הטובים מנצחים. אבל, זה כמובן רק השלדה ולא המנוע. כל סדרה בוחרת לעסוק בנושאים יותר מורכבים והקרב עצמו הוא בד"כ מטפורה לקרב שמתחולל בחיי הגיבור. אבל, בסדרה זו המאבק הפנימי של הגיבור, הבעיות חברתיות-רגשיות שלו, מוזנח בפרק 4 וננטש לחלוטין בפרק 5. הסדרה מתמקדת יותר בקרבות ומתעלמת מהמנוע הרגשי שאמור להיות מאחוריהם. הגיבור שלנו נשאר ללא קונפליקט, מניע או עניין כדמות אנושית מורכבת. נדמה שהאנימטורים השאירו את הכותבים מחוץ לחדר. האנימציה נשארת מצוינת, אבל חסרה האינטליגנציה הרגשית.
אז ודאי אתם רוצים להגיד לי - הגזמת! סה"כ התאכזבת, לא צריך להידרדר לפשעי שנאה פה. אבל, מכיוון שכל-כך הזדהיתי עם הגיבור הראשי ועם הבעיות שלו, האכזבה שלי הובילה לכעס, וכעס הוביל לשנאה יוקדת כלפי הסדרה הזו -HOW DARE YOU! למעשה, לא סיימתי אפילו לראות את הסדרה.
אז זו הייתה החוויה שלי אל מול הסדרה, מה אתם אומרים? הייתי צריף לסיים את הסדרה?
יש סדרה שאתם רוצים שאכתוב עליה?
ביי
שנאה זה רגש חזק מאוד ואני לא אשנא סדרה כלשהי בגלל הכתיבה, הדמויות או האנימציה, דברים שהסדרה Mob Psycho 100 דווקא קולעת בהם (לא היו מקבלים 100, אבל בהחלט 75 מספק). לא, אני שונא את Mob Psycho 100 בגלל שהיא אשכרה הצליחה לפגוע בי באופן אישי. הישג לא מבוטל בפני עצמו, יש שיאמרו.
לפני הכל אני אדבר קצת על הסדרה עצמה: זו האדפטציה האחרונה של יוצר המנגה הפופולרי ONE, שאחראי על הצלחות כמו One Punch Man. הרושם השלילי שלי מהסדרה מתחיל כבר משיר הפתיחה, הדבר הכי חשוב באנימה! האנימציה של שיר הפתיחה מצוינת, שילוב של אנימציה פסיכודלית ואבסורדית, שיוצרת חוויית צפייה מהנה, אבל השיר! הו, השיר! כן מתחילה השנאה - מין פופ מטאל משעמם שנשמע כאילו מישהו שר את ספר הטלפונים בלי כשרון, מוזיקליות או קולו המהדהד של מורגן פרימן. אני ממליץ להשתיק אותו ולשים במקום את melt bnanan . שיר הסיום אפילו יותר גרוע, אם תהיתם, אבל תכל'ס רק ל-k on! יש שירי סיום טובים (אפילו להוד מלכותו אוונגליון יש שיר סיום גרוע).
גיבור הסדרה הוא מוב (mob), נער מתבגר יפני עם כוחות טלפתיים שעובד כמגרש רוחות. במיוחד אהבתי את האנימציה שמתארת את הרוחות בהן הוא נלחם ואת האלמנטים הפסיכדליים והיצירתיים בה. בשונה ממרבית סדרות האנימה, שבהן לגיבור הראשי יש כח על-אנושי והוא מנסה לשכלל ולשפר את שליטתו באותו כוח כמה שאפשר, בסדרה זו כבר בנקודת הפתיחה הגיבור נמצא בשיא כוחו, וכעת הוא מבקש להשיג לעצמו חברים. לא ממש מטרה אפית, אבל אני די בטוח שמספר רב של אנשים יכולים להזדהות איתה, למעשה, זה מה שמשך אותי לסדרה. אבל, קו העלילה הזה ננטש במהירות וללא הסבר מספק.
שלושת הפרקים הראשונים מאוד הרשימו אותי. אהבתי שהם לא-לינאריים ושלכל פרק יש עלילה מעניינת משלו. אהבתי את הקרבות, הם היו מאוד צבעוניים מבלי להכביד על העין, ואהבתי את מוב. הערכתי את הבחירה שלו לא להקל לעצמו את החיים ולהסתמך על הכוחות העל-טבעיים שלו. אהבתי שלא משנה איפה הוא נמצא, תמיד יש לו את אותה הבאת פנים ריקה; לא כי הוא טיפש או משהו כזה אלא בגלל שיש לו בעיות רגשיות והוא עצור רגשית. זה בהחלט תכונה שאני מזדהה איתה. עם ההרגשה הזו סיימתי את הפרק השלישי. אז למה אני שונא?
בעלילת "שונן" סטנדרטית הנרטיב נבנה כך: קודם מוצג האנטגוניסט, אחרי-כן הגיבור, אז נלחמים ובסוף הטובים מנצחים. אבל, זה כמובן רק השלדה ולא המנוע. כל סדרה בוחרת לעסוק בנושאים יותר מורכבים והקרב עצמו הוא בד"כ מטפורה לקרב שמתחולל בחיי הגיבור. אבל, בסדרה זו המאבק הפנימי של הגיבור, הבעיות חברתיות-רגשיות שלו, מוזנח בפרק 4 וננטש לחלוטין בפרק 5. הסדרה מתמקדת יותר בקרבות ומתעלמת מהמנוע הרגשי שאמור להיות מאחוריהם. הגיבור שלנו נשאר ללא קונפליקט, מניע או עניין כדמות אנושית מורכבת. נדמה שהאנימטורים השאירו את הכותבים מחוץ לחדר. האנימציה נשארת מצוינת, אבל חסרה האינטליגנציה הרגשית.
אז ודאי אתם רוצים להגיד לי - הגזמת! סה"כ התאכזבת, לא צריך להידרדר לפשעי שנאה פה. אבל, מכיוון שכל-כך הזדהיתי עם הגיבור הראשי ועם הבעיות שלו, האכזבה שלי הובילה לכעס, וכעס הוביל לשנאה יוקדת כלפי הסדרה הזו -HOW DARE YOU! למעשה, לא סיימתי אפילו לראות את הסדרה.
אז זו הייתה החוויה שלי אל מול הסדרה, מה אתם אומרים? הייתי צריף לסיים את הסדרה?
יש סדרה שאתם רוצים שאכתוב עליה?
ביי
אחלה כתבה
השבמחקכרמל, אהבתי לשמוע על נקודות ההזדהות שלך עם הגיבור, כתבת בכנות מופלאה.
השבמחקהיי, כרמל
השבמחקהייתי מרותקת לכתבה. היא כתובה היטב ובונה את המתח של הקורא במקצועיות. לפי התיאור המנומק שלך, יש לך סיבה טובה לכעוס על יוצרי הסדרה. הסברת כל כך טוב את המניעים שלך להזדהות עם הגיבור ואת הכעס על כך שנושאי הרגש שלו נזנחו בהמשך. אני מאמינה שגם אני לא הייתי ממשיכה לצפות בסדרה שאכזבה אותי.
כתבה מאוד אישית וטובה כרמל! שמעתי המון דברים טובים על הסדרה וזה מרענן לשמוע מישהו שלא אוהב את הסדרה ממקום שלא שמעתי עד כה: ההזדהות האישית עם הפרוטגוניסט. ישר כח כרמל ותמשיך לכתוב. דרך אגב, אתה יכול לכתוב על ג'וג'ו, אבל אני רוצה לפרסם כדי שאוכל להוסיף דברים משלי.
השבמחקתודה לכול המילים היפות ואני לא חושב שאני יספיק השנה לכתוב על ג'וג'ו אבל אני ינסה.
מחק