מדור מוזיקה: וכל השאר!

נראה שהשנה רק התחילה והנה היא כבר נגמרה. משפט קלישה זה אומנם בסך הכל מצב בו אנו באופן טבעי סופרים מספרים לפי יחס ולא אחד אחד, עדיין כולל כמות כל שהיא של אמת. לכבוד סיום השנה, כתבת סיום למדור מוזיקה. כל מה שלא הספקתי, וכל מה טוב שלא הצגתי עד כה.

אין זה סוד שלמרות ההצלחה של העיתון ורמת ההשקעה ששמתי בו, אני לא אמשיך שנה הבאה. לכן חשבתי שרעיון טוב לסיום יהיה לסגור את כל הקצוות. בכתבה זו אני אציג ברפרוף את האלבומים שרציתי לסקור אך לא הספקתי, או שלא ידעתי איך, וגם כמה דברים שמוזרים מדי כדי להציג (כן, אפילו לי יש גבול) אבל זו בדיוק הסיבה להציג אותם בסוף, מאין טעם לוואי אם תרצו. 

אז בוא לא נבזבז זמן, הבה נתחיל!

Close To The Edge - Yes

טכנית דיברתי על חצי מהמיני-אלבום בכתבה קודמת כאשר הצגתי את הסוויטה הפותחת שנושאת את אותו שם. הוא היה אחד שרציתי כבר בהתחלה לדבר עליו אך ידעתי שזה יהיה בלתי אפשרי. באלבום יש בסך הכל שלושה שירים ואחד מהם באורך של 18 דקות, אז איך בדיוק אני אמור להציג אותו בכתבה שלמה?! 

אבל למזלי זו היא לא כתבה שלמה. יש המחשיבים אותו כאלבום הפרוג הטוב ביותר בכל הזמנים. אני לא בדיוק הייתי מסכים עם ההצהרה הזו, אבל זה לא רחוק. בסך הכל שלושה שירים, אך שלושתם כל כך מושקעים ומיוחדים.

הראשון הוא Close To The Edge שעליו כבר דיברתי בכתבה קודמת על 10 הסוויטות ואופרות הרוק המועדפות עליי, אז במקום לחזור על מה שאמרתי אני אפנה אתכם לשם. ספוילר למי שלא קרא עדיין: השיר נמצא במקום שני ברשימה, ומסיבה טובה מאוד. הוא פשוט מושלם.

שני השירים האחרים עדיין שומרים על אורך ארוך ומאורך והאמת שיש להעריך אותם. הראשון הוא הבלדה המרגשת And You And I (אני ואתה). למרות שבשיר אף אחד לא משנה את העולם, השיר כן משנה את הדרך בהם יוצרים שירים מרגשים מחוץ לנוסחה המקובלת. עם קטעי שירה פשוטים להבנה אך מסובכים לביצוע, מוטיב חוזר על הסינתסייזר שלעולם לא יצא לכם מהראש, ואווירה דרמטית שסוחטת דמעות. אחד מהשירים מהעודפים עלי לשעות עייפות או לבוקר מרענן.

השיר השלישי ואחרון האלבום הוא שיר רוק כבד קצבי הנושא את השם חסר המשמעות Siberian Khatru (קהטרו סיבירי). וכן, זו אכן מילה שהם סתם המציאו. כאשר שמעתי את השיר הוא גרם לי להיזכר בג'ינגל ששמעתי ברדיו חיפה, אני עדיין משוכנע שהם לקחו אותו ישר מכאן. השיר הוא סיום טוב לאלבום עם הרבה קצב ומרגישים שהנגנים נהנו מכל רגע, ולכן גם אתם.

Operation Mindcrime - Queensryche

אלבום קלאסי משנות השמונים שהאמת לא מקבל מספיק הערכה ותשומת לב כמו שמגיע לו. האלבום הוא אלבום קונספט המספר סיפור מאוד אפל על אדם צעיר שמצטרף לארגון טרור קומוניסטי ונשלח לבצע סדרה של התנקשויות. רק הסיפור עצמו הופך את האלבום ליוצא דופן. אפילו אלבומים עם קו עלילה עגום כגון The Wall  של פינק לא מגיעים לנושאים רגישים של אלימות פוליטית. ואומנם, הנה אחד כזה עומד מולנו.

מה שעוד יותר מעניין הוא שלמרות הטון הכבד, הוא מקבל יחס הרבה יותר מאופק משהייתי מצפה. קשה שלא ליפול לקלישאות כשמדברים על כל נושא שמוערר תגובה (רק תראו כל סרט שקיים על איכות הסביבה). אז כשמציגים לפני סיפור העוסק בטרור וקיצוניות פוליטית, הייתי מצפה שיציגו את הטרוריסטים בתור שדים מהגהנום, שמדברים כל היום על כמה שהם שונאים חרות,חופש וילדים, בעוד ברקע קיים סופרמן שמייצג את הטוב, הצדק,חוסר עמדה ואישיות, ואיך שהוא אנו אמורים לבחור בו.

אבל כאן העלילה מציגה את ניקי בתור בן אדם שפשוט לא מסכים עם ערכי החברה ונופל קורבן לפיתוי מצד מנהיג כריזמטי. העמדה שלו לא מוצגת בתור משהו רע, והאמת היא בכלל לא מוצגת קיצונית. ברור מי האדם הרע, וזה מנהיג המחתרת. אבל זה עמוק מזה, כל דמות בעלילה לא משנה באיזה צד היא נמצאת מוצגת בתור קורבן לפנטזיה. ניקי רוצח את אהובתו לא כי הוא מטורף, אלא כי הבטיחו לו שבכך הוא יהיה גיבור שיציל דורות. האחות מרי היא אישה חיה שפועלת בניגוד לאופיה בשל האמונה שלה, שרק לקראת מותה היא מגלה אותה חסרת ערך. וזה מה שהופך לדעתי את האלבום לקלאסיקה.

וכמובן הוא נשמע מאוד טוב. האבי מטאל שעובר בין צליל קליל ומלודי וקל להאזנה לבין יצירות מורכבות עם אלמנטים של רוק מתקדם ובלדות מרגשות מלאות בדרמה והרבה שיער מנופח של שנות השמונים.

Selling England By The Pound - Genesis

רוב האנשים מכירים את להקת ג'נסיס בתור להקת פופ-רוק מצליחה משנות השמונים עם להיטים כגון Land Of Confusion או I Can't Dance .
מעריצים של פופ של שנות השמונים בוואדי מכירים את השם פיטר גבריאל, זמר עם קול מלאכי ויחודי שידוע עד היום בתור המלך של שירי אהבה [שלא מרגישים מעולצים] וקליפים מאוד מוזרים ב MTV עם להיטים כגון Sledgehammer או Don't give up.

מה שלא כולם יודעים זה שבעבר לאייקוני הפופ הקלאסי האלו היה עבר משותף, ולמעריצים ביניכם, לא צפוי.
הלהקה Genesis  במהלך שנות השיבעים הייתה אחת מחלוצות ומובילות הרוק הפרוגרסיבי. מילים סוריאליסטיות לצד צליל שהוא גם סימפוני וגם מרענן. וכמובן, הכל תחת הנהגת הסולן וחלילן הכריזמטי פיטר גבריאל, שכבר אז היה מאוד מוזר.

האלבום Selling England By The Pound (מוכרים את אנגליה כל פאונד בנפרד) הוא אחד מאלו שהייתי מגדיר בתור חומר חובה למתחילים. שוב, אלבום קונספט, אבל ללא סיפור. בדרך כלל פרוג מדבר על פנטזיה, פילוסופיה ודמיון, אבל האחד הזה עוסק בפוליטיקה, מטיל ביקורת על מדיניות הימין והגלובליזציה.

לא ידעתי מה לכתוב מעבר לכך, ולכן ויתרתי לכתוב על האלבום כתבה. עד כמה שהוא טוב, אין לי באמת שום דבר להגיד עליו מעבר למה שאמרתי עד כה.
זה לא שהוא לא אלבום מעניין, הוא פשוט חומר לנכנסים לסוגה. הצליל שלו הוא מאוד סימפוני. ובכך אני מתכוון שכל שיר זורם וגמיש, משנה אווירה ומתרכז באמירה.

אבל למה לבזבז מילים אם פשוט ניתן לתת לכם לשמוע? השיר הבא הוא אחד מאהובים עליי, ואני מאמין שאתם תבינו למה.

Mekanïk Destruktïw Kommandöh - Magma

Sun ud zort doia bradia host ? Sun ud zort saaht!

תרגום: לא מבינים מילה? זה מעצבן! זו התלונה העיקרית שלי כנגד האלבום של מגמה.

אבל למרות זאת נהנתי מהאלבום מקאניק דסטרוקיוו' קומנדוה'. אין לי מושג מה זה בכלל אומר! לעולם לא התכוונתי לבקר אותו, בדקתי אותו רק בגלל סקרנות. 

הלהקה הצרפתית מגמה חשבה שזה יהיה רעיון טוב להמציא שפה רק בשבילם ורק איתה לשיר. רעיון שנשמע מגניב על הנייר, אך לא צריך להיות משורר כדי לראות את הבעיה. וזה אמור להיות עוד אלבום קונספט?! על מה בדיוק?! זה כמו לנסות להבין את השיחות במשחק מחשב The Sims. אפשר לנחש על מה השיחה העמוקה שלהם, אך ככל הנראה הם פשוט ממציאים מילים תוך כדי.

לפי מקורות, כלומר הלהקה הסכימה לשתף את הסוד ולספר על מה הם בכלל שרים, האלבום הוא חלק מרצף עלילה גדול העוסק באנושות אחרי כדור הארץ בכוכב הנקרא קוביה, והשפה שלהם היא קוביאנית, והם שרים על הצרות שלהם עם משלחת מכדור הארץ שמתעקשת לכבוש את קוביה. או שגם את זה הם המציאו על המקום, אין לי שום דרך לדעת!

ולמה בכל זאת נהנתי? ברגע ששמים בצד את הג'יבריש המהולל, המוזיקה היא מאוד טובה. מדובר על מיקס מוזר, "אופרה חייזרית", כך אנשים כינו את זה, או בשם הרישמי Zeul. שילוב בין שירה קלאסית אופרטיבית, עם מנטרות קיצביות שחוזרות על עצמן, פה ושם רוק ו...

אני מתחיל לחשוב שפינק פלויד היו די מתונים עם השיר שלהם several species of small furry animals', זה שמורכב מקולות שדומים לבעלי חיים. הכל שפוי ומוכר בהשוואה לזה! 

יותר מדי בשבילי? לא, אבל בהחלט קרוב. 

Seventh Son of a Seventh son  -Iron Maiden 

חזרה לשפיות, ושוב לטירוף. אין זה סוד שאני אוהב את איירון מיידן. לדעתי הם מגדירים את המטאל יותר טוב מכל להקה אחרת. מהיר, עוצמתי, מרשים ודרמטי! באלבום השביעי שלהם הם הלכו על כיוון שונה. בתור התחלה זה האלבום הראשון שלהם עם קלידים. לא נשמע רציני, אך היו אלו שנות השמונים, ומטאל היה תקוע עם אגו שמנע ממנו לגעת בכל דבר "רך" ולא "טהור". איירון מיידן הם הכי מטאל שיש! אם הם משתמשים בקלידים אז מטאל כולל בתוכו קלידים! אין ויכוח! 

שינוי נוסף ניתן לראות באריזה של האלבום שנראת באופן מפתיע כמו אלבום של YES ולא הגרפיקה מלאת אקשיין שמאפיין את הכריכות של איירון מיידן. זה בגלל שבנוסף לקלידים, הלהקה החליטה לנסות להוסיף מעט אלמנטים של פרוג רוק (לנראה לכם שאני אדבר על משהו אחר!?). שום דבר פורץ דרך ומשנה נוסחא, אך מספיק בשביל לשים לב. 

והתוצאה הוא אלבום שלוקח את העוצמה הפראית של הלהקה ומכוון אותה דרך תכנון ותחכום לאוסף שירים שנדמה כאילו נוצר רק בשבילי (ושאר המעריצים של איירון מיידן). 

תלונה שיש לי על האלבום - הם הלכו על אלבום קונספט. הטקסט הוא מאוד טוב, אבל...אין לי מושג על ה מדובר. נראה לי שבעוד בנפרד כל שיר כתוב באיכות חסרת רבב, ביחד נוצר סיפור שלא באמת עובד. כל המרכיבים איכותיים, אך זה לא עוזר אם אתה לא יודע לאפות עוגה. וזה באמת הדבר היחידי שיש לי נגד האלבום, מעבר לכך הוא מעולה, ועומד בגאווה על השידה שלי בתור אלבום שאני נהנה לשמוע שוב ושוב.

וזה הכל למדור המוזיקה. אני מקווה שנהנתם מהכתבות, מהשירים וההומור הצפוי. אני לא אמשיך שנה הבאה, אז אני מקווה לראות אחד מכם עולה על הבמה ולוקח את מקומי. ועד אז 

תהנו מהמוזיקה.