"ואל תחשוב שאלוהים אינו מודע למה שהמדכאים עושים, אלא הוא מעכב את העונש רק ליום שבו העיניים מתגלגלות באימה ואינטלקטואלים נעלמים" ( קוראן 14:42 )
שלום לכם חברים וחברות יקרים ויקרות, לכבוד ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה שצוין היום שבו מדינת ישראל
הולכת לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה לזכר ששת מיליוני היהודים שנספו באדמת אירופה תחת משטר האימים של הרייך השלישי בהנהגתו של אדולף היטלר במהלך מלחמת העולם השנייה .
ולכן אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שהמורה הפרטית שלי ממושב שרונה ששמה מאירה
שווננפלד שספירה על סבתא שלה שעברה את כל השואה והגיעה אחרי מלחמת העולם השנייה ועלתה
לארץ ישראל. ואת המשך התיאור הרחב
אתם יכולים בהמשך איפה שכתוב "קרא עוד" ושתהיה לכם קריאה נעימה + המורה שלי
הראתה לי שטרות של גטו טֶרֶזְיֶינְשְטָט כולל את הטלאי הצהוב שענדו היהודים בזמן השואה ומה אתם חושבים על הציטוט.
זה סיפורה של צילי
לונינשטיין :
סבתי חייה בתקופה שאוסטריה והונגריה
היו ממלכה אחת. היו לה שישה ילדים, ארבע בנות ושני בנים. שני הבנים הגיעו לארץ עוד
בתקופה הבריטית. הבן הבחור משה בא כחלוץ והתיישב באזור חיפה ועסק בחקלאות. את אשתו
הכיר בארץ והיא הייתה צלמת מקצועית אך לא עסקה בזה ומשה היה צורף תכשיטים בשלב זה
עסק רק בחקלאות. אחיו יהושע הצליח להגיע עם עליית הנוער בסוף מלחמת השחרור, הכיר
את אשתו בארץ ונישאו. היה נגר במקצועו ועסק בנגרות. ליהושע שני בנים ולמשה בת אחת
ונכדים.
שתי הבנות יחד עם הבעלים והילדים תיחננו
להגיע לארץ זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. הם שלחו את כל חפציהם לארץ אך
לא זכו להגיע ונספו בשואה, הבת השלישית הספיקה לברוח עם משפחתה ללונדון. ואחרי
מספר שנים הם היגרו לאוסטרליה. הבת הרביעית ( שזו אימא שלי ) עוד תרם התחילה
המלחמה אמורה הייתה לבוא עם אימא שלה לבקר את האחים שלה בארץ. אך מכיוון שאימא שלה
צילי הייתה אלמנה צעירה וכל הנושא הפיננסי היה על ראשה היא לא הצליחה לסגור את
העניינים הפיננסים ולכן אמרה לאימי לנסוע בעצמה לביקור. תוך שנה בארץ הכירה את אבי
והם נישאו. התקופה הייתה שלטון בריטי ומלחמת הקיום הייתה קשה.
עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת אלף
תשע מאות ארבעים וחמש אימי התעניינה על גורלם של אחיותיה ואימא שלה. ואז נודע לה
שרק אימא נשארה בחיים. לפי סיפורי סבתא היא הייתה בכמה מחנות ריכוז והמחנה האחרון
שהיא הייתה בו היה טֶרֶזְיֶינְשְטָט והוא נחשב למחנה דוגמה של הנאצים. הוא התנהל
בצורת גטו כלומר התקיימו בו חיים יותר חופשיים, היה מרכז תרבות, בית חולים, וילדים
למדו אלו שנשארו בחיים ואפילו הדפיסו שטרות של כסף. המטרה הייתה שאם באים
מהאו"ם לבדוק את חיי המחנה להוכיח לעולם "שיש חיים אנושיים במחנה"
אחת הדוגמאות הייתה שערכו שולחנות עם אוכל מכל טוב ונתנו פקודה לאנשים ולילדים,
לשבת סביב אותם שולחנות והפקודה הייתה שאסור לגעת באוכל, מי שיגע ייענש. לאנשים
הביקורת ( האו"ם ) שהגיעו אמרו "תסתכלו אף אחד לא רעב". מאותו מחנה
גם כן הייתה סלקציה ונשלחו מידי יום אנשים למשרפות. סבתי שסבלה עם העניים והייתה
מיודדת עם רופא שעבד בבית החולים שדאג לכך שהיא תגיע אליו לטיפול בעניים ואז התברר
שיש צורך לעקור עין אחת כדי להציל את העין השנייה. אבל העין השנייה לא ניצלה
והתעוורה. התקופה שהייתה בבית החולים הצילה אותה מלהישלח למשרפות. בינתיים הסתיימה
המלחמה והמחנה שוחרר.
אימי פה בארץ יחד עם האחים שלה
הצליחו להביאה לארץ אחרי המלחמה באף תשע מאות ארבעים וחמש. כשראיתי אותה נדהמתי
לראות אישה נמוכה, רזה מאוד וחלשה. הייתה לי בובה גדולה שהשמלות של הבובה התאימו
לסבתא. הייתה לה בעיה של תזונה, היה צורך בצורה הדרגתית מנות קטנות של אוכל מזין.
עם השנים היא התחזקה והתרחבה. הייתה מאוד שקטה, כל הצער והכאב נשארו בגופה ולא
התלוננה גם כאשר החיים הדאיגו לא פחות גם בישראל כי הייתה מלחמת העצמאות אז. היא
הייתה אישה דתייה שקיבלה את גורלה בשקט. נפטרה בירושלים וקבורה בהר הזיתים.
הנה סרטון שמראה את גטו טֶרֶזְיֶינְשְטָט :
הנה סרטון שמראה את גטו טֶרֶזְיֶינְשְטָט :
סאם זהו סיפור עצוב ומרגש שמבטא את סבלם הרב של האנשים שחוו את השואה ואת כאבם של הניצולים שהתבטא בחלק גדול מהמקרים בשתיקה. נתון חשוב ומעודד הוא שחלקם בתקומת ישראל ובפיתוחה היה עצום.התחברותך לנושא השואה ולסבלם של עמים ואנשים אשר נרדפו והוכו מרגשת וראויה להערכה. כמה חשוב להשמיע את קולם ולא להיוותר אדיש וכבני אדם טובים- לא לעמוד מהצד.
השבמחקתודה
יעל דגן
תודה לך יעל
מחק