כתב אנגלי, למה ככה מעצבן?\ נמרוד הרפז

"למה כתב אנגלי הוא כזה מעצבן, נמרוד?!" כך נשאלתי פעם. "למה הוא לא נשמע בכלל כמו השפה המדוברת? זה כמו סינית בשבילי לקרוא אפילו ספר ילדים!"

"למה האות E במילה Bet (הימור) נשמעת כמו ההברה הראשונה של 'ברז', אבל כשמכפילים אותה כמו בBeet (סלק) היא נשמעת כמו של 'בירה'?"

"למה בDebt (חוב) ובDoubt (פקפוק) יש b, ובIsland (אי) יש s? למה בKnight (אביר) יש k שאינה נהגית, אבל כשאין k הוא נהפך ללילה (Night)?"

"למה Tough (קשוח), Though (אבל), Through (דרך) וDough (בצק) לא נשמעים אותו דבר? למה לא מבטאים את gh, גם לא בNight (לילה), Naughty (שובב) וLaugh (לצחוק)?"

"למה כותבים את Chaos (אי-סדר), Photograph (תמונה) וRhythm (קצב) כך כשאפשר לכתוב אותם בצורה פשוטה יותר, כמו Fotograf, Kaos וRizm?"

*מחט חורקת על תקליט*

וואו, וואו, וואו, חכו רגע, בואו נחזור להתחלה.

השפה האנגלית המודרנית שכולנו מכירים כל כך טוב, מסדרות, ממחזות ומספרים, באה בעצם ממקור צנוע מאוד. היא הופיעה לראשונה במאה הרביעית לספירה, כשפתם של כמה שבטים גרמניים שפלשו לאימפריה הרומית מהצפון והתיישבו שם. הגרמנים דיברו שפה מעניינת מאוד, ששמה היה תאודיסק (Theodisk). היום אנחנו קוראים לה גרמנית עתיקה. השפה ההיא, שממנה התפתחו גם השפה הגרמנית וההולנדית (וגם השפות הסקנדינביות, נורבגית, דנית ושוודית) כלל לא דמתה לשפה האנגלית שאנחנו מכירים היום. השפה הראשונה שבאמת אפשר לקרוא לה אנגלית היא שפתו של השבט אנגלו-סקסוני, שקבע את משכנו בקבוצת איים קטנה שנקראה אז פריטניה. השפה ההיא נקראה אנגליסק (Anglisc). הדוברים של אז השתמשו במילים גרמניות בלבד. הכתב האנגליסקי היה פונטי לחלוטין, גם אם היום הוא כמעט לא קריא. הנה לדוגמה, השורה הראשונה של האפוס האדיר ביאוולף (Beowulf).

Hwæt. We Gardena in geardagum,

þeodcyninga, þrym gefrunon,

hu ða æþelingas ellen fremedon.

what, we gore-Danes in days of yore,

thede-kings, thrimm frounen

how the athelings’ fremden.

במאה האחת עשרה השפה האנגלית עברה מהפכה. ב1066 פלשו הנורמנים לאנגליה. הנורמנים, שהגיעו מצפון צרפת, דיברו צרפתית מלאה במילים סקנדינביות. הם החליפו את האצולה האנגלית באצולה צרפתית ובכך הפכו את השפה הצרפתית לשפתו של המעמד הגבוה, של החוק. השפה האנגלית התמלאה במונחים צרפתיים ונורדיים. הכתב האנגלי העתיק הושפע מאוד מהכתב הצרפתי, וכך נשארו לנו כללי כתיב כדוגמת:

הצירוף qu, המייצג cw או kw (כמו quick, שנכתב כ-cwic עד אז)

ההבדל בין j ל-i ובין u ל-v ו-w (כאשר Way נכתב כuai)

האותיות J וG שנשמעות כמו הצליל הראשון ב-ג'ון. (bridge, joy)

האות C לפני E (למשל Race, Face)

E שקטה בסוף מילה, אבל מאריכה את התנועה שלפניה.

מלבד נורמנית, מאז ומעולם הושאלו אל השפה האנגלית מילים יווניות ולטיניות, שרבות מהן הושאלו בצורתן המקורית, על כל הסיבוכים ההגייתיים שהכתיב המקורי הביא איתו. כך הגיעו מילים כמו Chaos, Photograph וRhythm.

כדי להוסיף חטא על פשע, הצרפתים (הגאוותנים האלה) החלו להכניס למילים הכתובות שלהם אותיות שהופיעו במקור הלטיני (שהרי השפה הצרפתית התפתחה מהלטינית, ומי כמונו הישראלים יודע שהשורשים שלנו הם מקור לגאווה) למרות שאותיות אלה לרוב כלל אינן נהגות בצורה המודרנית של אותה מילה. מנהג זה הגיע גם לאנגליה ביחד עם המילים המושאלות מצרפתית, כמו ב-Doubt, שהתפתחה מהלטינית Dubitare (לפקפק), ולפני חדירת המנהג נכתבה לרוב כDoute, או ב-Debt (חוב), שהגיעה מ-Debitum, אבל נכתבה כ-Dette. בשתי מילים אלה הושחלה b חמקנית. אך אבוי, המנהג לא פסח על מילים שמקורן אנגלי… ב-island, הS הגיעה מהמילה הלטינית insula, שאפילו לא קשורה אליה. בקיצור, חגיגה שלמה.

הדוגמה הגדולה לאנגלית ימי ביניימית היא סיפורי קנטרברי. וזה לא שג'פרי צ'וסר היה דיסגרף, פשוט לא היו כללים ברורים לייצוג השפה הכתובה. לפעמים אותה מילה היתה נכתבת אחרת באותו המשפט!

Whan that aprill with his shoures soote

The droghte of march hath perced to the roote,

And bathed every veyne in swich licour

Of which vertu engendred is the flour.

When the April with its showers sweet

the drought of march has pierced to the root

and bathed every vein in such liquid

of which virtue, engendered is the flower.

האנגלית המודרנית כמו שאנחנו מכירים אותה היום, על כל פגמיה, החלה סוף סוף להסתדר עם הכתב החדש שלה רק במאה החמש-עשרה, כשהמלך הנרי השמיני התיר הדפסת ספרי תנ"ך בכל אנגליה. וכמובן, מכבש הדפוס עזר ליצור צורה אחת לכל מילה.

אבל אנגלית, כמו כל שפה חיה, המשיכה להשתנות גם אחרי שהכתב נחתם באבן. באנגלית ימי-ביניימית היה מחסן של שתים-עשרה תנועות ושתי דו-תנועות שנכתבו כך כאשר התנועה שמימין מקבילה לתנועה שמימין, אבל ארוכה ממנה.

Fat : Fate כמו ב'שפט'

Bet : Beet כמו ב'נובט'

Bit : Bite כמו ב'רוח גבית'

Rot : Root כמו ב'רון'

Ruddy : Rowdy כמו ב'מרוד'

Beat כמו ב'נובט' אבל נמוך יותר

Boat כמו ב'רון' אבל נמוך יותר

Raw כמו ב'ברא אותו'

Wait כמו ב'גרביים'

בערך מאה שנה אחרי הסטנדרטיזציה של הכתב, התנועות Rowdy, Bite החלו להתפתח לדו-תנועות. משהיה מרווח בחלל הפה, התנועות האחרות עלו למעלה, כך שנוצר המצב הבא:

התפתחות התנועות האנגליות.

בלאגן מוחלט.

חוץ מזה, צלילים רבים פשוט הושתקו, כמו ה-e ב-Every, ה-k ב-Knife, Knight וב-Know, וה-l ב-Talk, Walk, Folk. אבל הצליל שנשמע פעם כמו ח' או כ' רפה אצלנו הוא אולי החמקן מכולם. הוא מופיע ב- Night, Light, אבל מבוטא כ-יי. הוא מופיע ב-Laugh, Cough, אבל מבוטא כ-פ' רפה. הוא מופיע ב-Through, Dough, אבל אינו מבוטא כלל!

בNight, הוא בוטא כ"ניכט".

בLaugh, הוא נקרא "לאך".

בDough, הוא נקרא כ"דוך".

כמו שראיתם… המערכת האנגלית היא בלגן שלם, אבל נקווה שהפכתי אותה מעט נגישה יותר בשבילכם.