טוב, אני מרגישה חקיינית בטירוף!!!!!
לפני שנים רבות, היה עיתון פאזל על דף כתוב שחור על גבי לבן.
השבוע אנחנו בפאזל עושים גיליון נוסטלגי שמתייחס לעיתונים האלה, שנכתבו מלפני שנים.
אז, מצאתי כתבה שאני יכולה לשחזר. (כי למה לא?!)
הכתבה, כפי שמה, מתייחסת לכתיבת ספר והיא מאת ירין ורדימון... (ירין, אם אתה רואה את זה, תגיב ואם אפשר בחיוב!)
כפי שאתם מכירים אותי, אני כותבת סיפור... (אתם מכירים אותו בתור הסיפור בהמשכים שאף פעם אין לי זמן לפרסם אותו..) הייתי רוצה להתייחס לסיפור שלי בעקבות הכתבה הזו.
התחלתי לכתוב בכיתה ז'... וזה רק על נייר. במחברת. המורה שהייתה לי באותה התקופה. (לא למדתי בבית הספר הזה..) נתנה משימה לכתוב סיפור. כן, זה מוזר שמורה תעשה משהו כזה אבל זרמתי. התחלתי לכתוב סיפור על שני ילדים(בן ובת ששמותיהם הם רון ואורטל.) שנתקעים במכונת זמן וקראתי לו "לכודים בהיסטוריה" (יצא לי ספר שיש בו יותר מדי דימיון לסרט: "מר פיבודי ושרמן" ואיך לא? הוא גם קרינג'י.)
אני זוכרת, שניסיתי לכתוב ספר המשך לכל הסיפור הזה.. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה קרינג' זה היה.
בעקבות הכתבה הזו, הוצאתי מהמדפים המבולגנים שלי את המחברת ועיינתי בה. קצת.
מסתבר, שהייתי הרבה יותר מוזרה בכיתה ז' מאשר עכשיו... רק שתדעו.
אז, הבנו. הסיפורים שלי לא היו טובים כמו "ג'יי קיי רולינג". הם היו סיפורים קריאים, אולי אתה מזדעזע מהלך הדברים שקורים שם (ואולי הכתב שלי לא היה מי יודע מה) אבל, ברוב המקרים היה אפשר להבין מה הולך שם. (+ שום דבר ממה שקרה שם לא היה קשור לעולם הזה ולא לחיים האלה.)
אחרי "לכודים בהיסטוריה", כתבתי עוד סיפור אחד.. שהוא... כעיקרון מבוסס על סיפור יציאת מצריים, רק מנקודת מבטם של דמויות מקוריות שלי.
לקראת סוף המחברת, ראיתי שניסיתי להתחיל סיפור חדש. על השואה ובעיקר על אנה פרנק. (בתקופה הזו התחלתי להעריץ אותה, זה ממש מטריד שאני הערצתי ועדיין מעריצה דמות כמוה.) ראיתי שכתבתי את ההקדמה והרעיון עדיין איכשהו מופיע בראש שלי מידי פעם. התחלתי לכתוב את הכותרת: "פרק- 1". ואז... נעצרתי.
כן, לא כתוב כלום בפרק מספר אחד.
וכאן נגמרה כיתה ז'.
אני זוכרת שניסיתי לכתוב סיפורים שהם לא במחברת הזאת. הצלחתי להתחיל, אבל לא הצלחתי לסיים או לקדם את העלילה.
כן אנשים, לכתוב ספר זה לא פשוט.
צריך רעיון ברור לעלילה, צריך להמציא דמויות ולהתאים אותם לקו העלילה ההתחלתי שחשבת עליו.
ובעיקר? צריך דימיון. דימיון זאת מילת המפתח של כל סיפור.
בכיתה ח', היה לי מחסום כתיבה. לא משנה איך התחלתי את הסיפור ומה האיורים ששמתי בו, לא הצלחתי לסיים. אפילו לא לכתוב יותר מעשרה פרקים. לפעמים, אתה צריך דחיפה קטנה בשביל להצליח להתקדם. התייעצתי הרבה עם הסייעת שהייתה לי בכיתת התקשורת; ליאת. (לא זאתי שאחראית על חדר אוכל בנווה...)
הייתי מתייעצת איתה בשיעורי ספורט. אני זכרתי כל פעם מתי יש שיעור... טוב, אולי לא כל פעם.. רוב שיעורי הספורט שהיו לי באורט יקנעם, הייתי יושבת על המדרגות עם ג'ינס ומדברת עם הסייעת. (אבל חברה, בבקשה מכם, לא להיות בטטות כמוני. תזכרו מתי יש שיעור ספורט כי תרין לא אוהבת שמבריזים לה)
עברנו מנושא לנושא... בכזאת מהירות...
בקיצור, יום אחד, כרגיל, בשיעורי הספורט. אני מדברת עם הסייעת על איך לעזאזל אני כותבת סיפור.
היא מציעה: "אולי תכתבי סיפור על ילד שבורח מהממשלה?"
ואז אני שאלתי: "למה שהוא יברח מהממשלה?"
"אולי.. הוא.. גיבור על?" היא ניסתה לענות.
הסיפור החל להתגלגל לי בראש. האמת, שכשניגשתי לדף אני לא ידעתי על אמת מה לכתוב. התחלתי לאלתר הקדמה, שתראה מושכת ושאנשים ירצו לקרוא את זה. התחלתי: פרק ראשון, פרק שני, שלישי, רביעי... והעלילה? התקדמה דווקא יפה.
הייתה לי שנה סוערת כשכתבתי את הסיפור וזה קצת השפיע על סגנון הכתיבה שלי.
באותה שנה, הייתי ממש מבולבלת. בגלל שלא היה מקום אפילו לשבת באיזו פינה ולמצוא קצת פרטיות (וגם כי ההנהלה ידעה שלא יהיה אפשר להכניס עוד שכבות חדשות בבית הספר...) הנהלת בית הספר (או משהו כזה או אחר...) החליטה להעביר את כל כיתות ח' שהיו בקמפוסט לבית ספר אחר... (רק שתדעו, היו בבית הספר הזה רק שתי שכבות וכל אחת עם 300 תלמידים.)
לא ידעתי לאן מועדות פניי, כמו שגיבור הסיפור לא ידע לאן מועדות פניו.
האווירה שיצרתי בספר, בעקבות החוסר מודעות שלי עשתה את הספר מעניין, מותח ומעורפל.
השנה סיימתי להקליד אותו במחשב.
טוב, לא תצאו מכאן בלי קצת טיפים. נכון?
לכתוב סיפור, בין אם קצר או בין אם ארוך, בין עם מתח ובין אם אימה, זה כיף אחד גדול.
בעזרת סיפורים, אתה משדרג את הדימיון שלך ויוצר עולמות חדשים.
אז.... איך הצלחתי לכתוב סיפורים כל כך הרבה שנים?
הנה מספר טיפים שאולי יעזרו לכם בכתיבת סיפור. (ואולי גם לי...)
טיפ 1: תבחרו ז'אנר שאתם אוהבים ומתחברים אליו. (מד"ב, פנטזיה, אימה, מתח, קומי וכן הלאה.)
טיפ 2: תבחרו את קהל היעד שלכם. (מבוגרים, ילדים, בני נוער.)
טיפ 3: לא חייבים לתכנן הכל מראש. מותר לאלתר במהלך העלילה. (אבל לא אילתורים שהם לא קשורים לכלום כמו: דני הלך לליסה ואז ליבי הפילה עליו פסנתר.)
טיפ 4: לבחור גוף שאתה רוצה לכתוב על פיו ולהשתדל להישאר בו כל הסיפור. (דוגמא למה לא עושים: נכנסתי לתוך הבית ולפתע, גפן הריחה משהו מוזר.)
גוף ראשון- אני; היום נכנסתי לכיתה ורוני חילקה לי שוקולדים.
גוף שני- מספר עד. (זה לא נראה לי גוף נפוץ ועד עכשיו לא הבנתי איך כותבים בגוף הזה.)
גוף שלישי- אלוהים; גפן היום נכנסה לכיתה ורוני חילקה לה שוקולדים.
טיפ 5: אל תעשו יותר מארבעה דמויות ראשיות. זה ממש מבלבל שיש יותר מדי דמויות והאנשים יפסיקו לעקוב אחרי העלילה ויאבדו את עצמם בה.
טיפ 6: והכי חשוב, תהנו!!!
תודה לכל מי שקרא את הכתבה!!!!😊😍💜😆😇
לפני שנים רבות, היה עיתון פאזל על דף כתוב שחור על גבי לבן.
השבוע אנחנו בפאזל עושים גיליון נוסטלגי שמתייחס לעיתונים האלה, שנכתבו מלפני שנים.
אז, מצאתי כתבה שאני יכולה לשחזר. (כי למה לא?!)
הכתבה, כפי שמה, מתייחסת לכתיבת ספר והיא מאת ירין ורדימון... (ירין, אם אתה רואה את זה, תגיב ואם אפשר בחיוב!)
כפי שאתם מכירים אותי, אני כותבת סיפור... (אתם מכירים אותו בתור הסיפור בהמשכים שאף פעם אין לי זמן לפרסם אותו..) הייתי רוצה להתייחס לסיפור שלי בעקבות הכתבה הזו.
התחלתי לכתוב בכיתה ז'... וזה רק על נייר. במחברת. המורה שהייתה לי באותה התקופה. (לא למדתי בבית הספר הזה..) נתנה משימה לכתוב סיפור. כן, זה מוזר שמורה תעשה משהו כזה אבל זרמתי. התחלתי לכתוב סיפור על שני ילדים(בן ובת ששמותיהם הם רון ואורטל.) שנתקעים במכונת זמן וקראתי לו "לכודים בהיסטוריה" (יצא לי ספר שיש בו יותר מדי דימיון לסרט: "מר פיבודי ושרמן" ואיך לא? הוא גם קרינג'י.)
אני זוכרת, שניסיתי לכתוב ספר המשך לכל הסיפור הזה.. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה קרינג' זה היה.
בעקבות הכתבה הזו, הוצאתי מהמדפים המבולגנים שלי את המחברת ועיינתי בה. קצת.
מסתבר, שהייתי הרבה יותר מוזרה בכיתה ז' מאשר עכשיו... רק שתדעו.
הכריכה המפוארת של מחברת הסיפורים שלי. בתמונה- רון ואורטל.
אז, הבנו. הסיפורים שלי לא היו טובים כמו "ג'יי קיי רולינג". הם היו סיפורים קריאים, אולי אתה מזדעזע מהלך הדברים שקורים שם (ואולי הכתב שלי לא היה מי יודע מה) אבל, ברוב המקרים היה אפשר להבין מה הולך שם. (+ שום דבר ממה שקרה שם לא היה קשור לעולם הזה ולא לחיים האלה.)
אחרי "לכודים בהיסטוריה", כתבתי עוד סיפור אחד.. שהוא... כעיקרון מבוסס על סיפור יציאת מצריים, רק מנקודת מבטם של דמויות מקוריות שלי.
לקראת סוף המחברת, ראיתי שניסיתי להתחיל סיפור חדש. על השואה ובעיקר על אנה פרנק. (בתקופה הזו התחלתי להעריץ אותה, זה ממש מטריד שאני הערצתי ועדיין מעריצה דמות כמוה.) ראיתי שכתבתי את ההקדמה והרעיון עדיין איכשהו מופיע בראש שלי מידי פעם. התחלתי לכתוב את הכותרת: "פרק- 1". ואז... נעצרתי.
כן, לא כתוב כלום בפרק מספר אחד.
ניסיון כושל שלי לצלם את מה שכתוב בסיפור הזה... מקווה שתצליחו לראות.
וכאן נגמרה כיתה ז'.
אני זוכרת שניסיתי לכתוב סיפורים שהם לא במחברת הזאת. הצלחתי להתחיל, אבל לא הצלחתי לסיים או לקדם את העלילה.
כן אנשים, לכתוב ספר זה לא פשוט.
צריך רעיון ברור לעלילה, צריך להמציא דמויות ולהתאים אותם לקו העלילה ההתחלתי שחשבת עליו.
ובעיקר? צריך דימיון. דימיון זאת מילת המפתח של כל סיפור.
בכיתה ח', היה לי מחסום כתיבה. לא משנה איך התחלתי את הסיפור ומה האיורים ששמתי בו, לא הצלחתי לסיים. אפילו לא לכתוב יותר מעשרה פרקים. לפעמים, אתה צריך דחיפה קטנה בשביל להצליח להתקדם. התייעצתי הרבה עם הסייעת שהייתה לי בכיתת התקשורת; ליאת. (לא זאתי שאחראית על חדר אוכל בנווה...)
הייתי מתייעצת איתה בשיעורי ספורט. אני זכרתי כל פעם מתי יש שיעור... טוב, אולי לא כל פעם.. רוב שיעורי הספורט שהיו לי באורט יקנעם, הייתי יושבת על המדרגות עם ג'ינס ומדברת עם הסייעת. (אבל חברה, בבקשה מכם, לא להיות בטטות כמוני. תזכרו מתי יש שיעור ספורט כי תרין לא אוהבת שמבריזים לה)
עברנו מנושא לנושא... בכזאת מהירות...
בקיצור, יום אחד, כרגיל, בשיעורי הספורט. אני מדברת עם הסייעת על איך לעזאזל אני כותבת סיפור.
היא מציעה: "אולי תכתבי סיפור על ילד שבורח מהממשלה?"
ואז אני שאלתי: "למה שהוא יברח מהממשלה?"
"אולי.. הוא.. גיבור על?" היא ניסתה לענות.
הסיפור החל להתגלגל לי בראש. האמת, שכשניגשתי לדף אני לא ידעתי על אמת מה לכתוב. התחלתי לאלתר הקדמה, שתראה מושכת ושאנשים ירצו לקרוא את זה. התחלתי: פרק ראשון, פרק שני, שלישי, רביעי... והעלילה? התקדמה דווקא יפה.
הייתה לי שנה סוערת כשכתבתי את הסיפור וזה קצת השפיע על סגנון הכתיבה שלי.
באותה שנה, הייתי ממש מבולבלת. בגלל שלא היה מקום אפילו לשבת באיזו פינה ולמצוא קצת פרטיות (וגם כי ההנהלה ידעה שלא יהיה אפשר להכניס עוד שכבות חדשות בבית הספר...) הנהלת בית הספר (או משהו כזה או אחר...) החליטה להעביר את כל כיתות ח' שהיו בקמפוסט לבית ספר אחר... (רק שתדעו, היו בבית הספר הזה רק שתי שכבות וכל אחת עם 300 תלמידים.)
לא ידעתי לאן מועדות פניי, כמו שגיבור הסיפור לא ידע לאן מועדות פניו.
האווירה שיצרתי בספר, בעקבות החוסר מודעות שלי עשתה את הספר מעניין, מותח ומעורפל.
השנה סיימתי להקליד אותו במחשב.
טוב, לא תצאו מכאן בלי קצת טיפים. נכון?
לכתוב סיפור, בין אם קצר או בין אם ארוך, בין עם מתח ובין אם אימה, זה כיף אחד גדול.
בעזרת סיפורים, אתה משדרג את הדימיון שלך ויוצר עולמות חדשים.
אז.... איך הצלחתי לכתוב סיפורים כל כך הרבה שנים?
הנה מספר טיפים שאולי יעזרו לכם בכתיבת סיפור. (ואולי גם לי...)
טיפ 1: תבחרו ז'אנר שאתם אוהבים ומתחברים אליו. (מד"ב, פנטזיה, אימה, מתח, קומי וכן הלאה.)
טיפ 2: תבחרו את קהל היעד שלכם. (מבוגרים, ילדים, בני נוער.)
טיפ 3: לא חייבים לתכנן הכל מראש. מותר לאלתר במהלך העלילה. (אבל לא אילתורים שהם לא קשורים לכלום כמו: דני הלך לליסה ואז ליבי הפילה עליו פסנתר.)
טיפ 4: לבחור גוף שאתה רוצה לכתוב על פיו ולהשתדל להישאר בו כל הסיפור. (דוגמא למה לא עושים: נכנסתי לתוך הבית ולפתע, גפן הריחה משהו מוזר.)
גוף ראשון- אני; היום נכנסתי לכיתה ורוני חילקה לי שוקולדים.
גוף שני- מספר עד. (זה לא נראה לי גוף נפוץ ועד עכשיו לא הבנתי איך כותבים בגוף הזה.)
גוף שלישי- אלוהים; גפן היום נכנסה לכיתה ורוני חילקה לה שוקולדים.
טיפ 5: אל תעשו יותר מארבעה דמויות ראשיות. זה ממש מבלבל שיש יותר מדי דמויות והאנשים יפסיקו לעקוב אחרי העלילה ויאבדו את עצמם בה.
טיפ 6: והכי חשוב, תהנו!!!
תודה לכל מי שקרא את הכתבה!!!!😊😍💜😆😇
אחלה
השבמחקמי שצילם את התמונה הזאתי הייתי צריך ללמוד לצלם כי לא יכול להיות שמצלמים מטושטש משהו שהיא כל כך כל כך ברור כאילו אני מוכן לתת לי קורס למי שצילם את התמונה הזאתי חינם באמת אני אתן לו קוף בחינם
השבמחקתגובתך נגעה לליבי למרות שקופים כמוך לא יודעים להגיב בבלוגר ובטח שלא להבדיל בין קרש חיתוך למקלדת. אשמח אם תפסיק להשתמש בשמות בדויים דבילים ולהגיב תגובות אינפנטיליות של ילד בן שמונה.
מחקזה גם הכתבה של ירין החפירה אחד זולה היא היא כל כך חופרים זה כל כך חופר שיש לי חור במוח כבר
השבמחק