מדור מוזיקה: מראות מתוך זיכרון

אז יש את הפעם הראשונה...ואז בדרך הביתה בהסעה... וגם בבית של סבא...  ופעם נוספת בדרך לבית ספר... ואתמול מול המחשב במהדורת DVD... ועוד פעם גרסת DVD בסלון עם פופקורן...אני חושב שיש לי התמכרות ואני הולך לחלוק אותה כאן. 

בסוף שנות השבעים הרוק הפרוגרסיבי נתקל בבעיות רציניות. כאשר נכנסו שנות השמונים אנשים היו מוכנים לסגור את ארון הקבורה של הסוגה. ומי יכול להאשים אותם ? קינג קרימסון התפרקו ,יס וג'נסיס החליפו את הסולנים המעוללים שלהם לטובת צליל פשוט וידידותי לרדיו והקבוצה שהייתה אמורה להיות הישועה , Asia , להקה המורכבת מחברי להקות ידועות אחרות, הוכיחה את עצמה ככישלון ואת הסגנון בתור בלון נפוח.
אך החוק בעולם המוזיקה קובע שאם סגנון נעלם, משהו חייב לבוא ולהחליף אותו. בראשית העשור השמיני הופיעה זרם הנקרא נו-פרוג , אשר גונה על ידי מבקרים בתור חיקוי ולא מביא שום דבר חדש, ביניהם נמצאות להקות כגון IQ.
 הסגנון עבר מעבר הים לארצות הברית , ונראה ששם הוא הצליח בתחילת שנות התישיעים לחזור בגדול , יחד עם פן מחוספס יותר. להקות פרוגרסיב-חדש כגון muse (מוזה) porcupine tree (עץ הדורבנים) החזירו את הסגנון יחד עם אלמנטים של "רוק מודרני" ,פאנק וכל מיני דברים שעושים טוב להיפסטרים. ראשית הדת' מטאל הקליפורני כלל גם הוא מקצבים לא שגרתיים וסולואים מורכבים , רק בחבילה קטנה יותר וצרחנית , ביניהן נמצאות בין הלהקות האהובות אליי כגון Death (דת'-מוות) ו-Atheist (אתאיסט) עם הצליל דמוי הג'ז שלה.

אך ההצלחה הכי גדולה בניסיון להחזיר את הסגנון , הוא ספינת הדגל של הפרוג של שנות האלפיים - פרוגרסיב מטאל. הרעיון הוא פשוט להבנה, כך פרוג וכך מטאל ושלב אותם יחדיו. שנית אני נאלץ להזכיר את Rush עם האלבום שלהם 2112 , ששימש אב טיפוס לגיטרות כבדות ומגניבות מתחברות יחדיו עם חנונים.

השבוע אני אדבר על האחת והיחידה , הלהקה שאני מחשיב הפולחן הדתי שלי, וחבריה נחשבים הטיטאנים הבלתי מעורערים של יכולות מוזיקליות. השבוע אנו עוסקים באלבום Metropolis part 2 : scenes from a memory (מטרופוליס חלק 2 : מראות מתוך זיכרון) של הלהקה Dream Theater  (תאטרון החלומות).
למה חלק 2 ? טוב , האלבום הוא המשך לשיר הנקרא Metropolis part 1 : the miracle  and the sleeper  (מטרופוליס חלק 1 : הנס והרדום ). השיר דרש מחברי הלהקה הרבה יותר מאמצים משהם ציפו ובתור בדיחה הם החליטו לקרוא לו "חלק 1 " . אבל מה לעשות , לצערם הרב השיר היה שיר מדהים ונהפך לאחד מהסמלים של הלהקה, והדרישה לחלק 2 הייתה בשיאה. העבודה לחלק שתיים החלה שנה לאחר מכן. השיר ההמשך היה אמור להיות יצירה ארוכה ומרשימה בת 20 דקות , אך באותה שנה הלהקה נתקלה בקשיים ונאלצה לוותר על הפרויקט.

שנים עברו ושנות האלפיים החלו להראות באופק. 1999 והדרישה לחלק שתיים עדיין לא נחה. אז מה הם עשו ? הם עבדו על חלק שתיים והפכו אותו לא לשיר אחד קצר ,לא לשיר אחד ארוך - אלא לאלבום שלם שכולו רק טוב. וזה בלי להזכיר שהוא טוב. כבר הזכרתי שהוא טוב ? טוב , זה שווה להזכיר פעם נוספת שהוא טוב.

האלבום הוא אלבום קונספט, כלומר שהוא מספר סיפור. אלבומי קונספט הם בהרבה מובנים מקבילים לאופרה, כוללים ציר עלילתי רחב , מוטיבים חוזרים , שימוש במוזיקה כאמצעי לספר את הסיפור ושילוב אלמנטים יותר קולנועים כגון דיאלוגים ואפקטים של קולות רקע. אלבום הקונספט הידוע ביותר הוא The wall של פינק פלויד. אם מילה, שורה או קטע נגינה חוזרת במהלך האלבום זה מסיבה ברורה. כיוון שהאלבום הזה הוא המשך לשיר , מוטיבים חוזרים נהפכים למורכבים יותר בכך שקטעים מהמנגינה והמילים מהשיר הקודם מופיעים באלבום.
ניקולס , הגיבור של הסיפור , חווה כבר זמן רב חלומות מטרידים , בהם הוא רואה מראות מהעבר הרחוק שנראים לו מוכרים , למרות שלעולם לא היה שם. האלבום מתחיל באופן מרתק עם הפסיכולוג מכניס את ניקולס להיפנוזה ,מבקש ממנו להסביר את הדה ז'ה ווה המוזר. ניקולס ,דרך קולו של הזמר ג'יימס לברי, מאשר את הנינוחות שהוא מרגיש עם בית, וקורא לויקטוריה.

כמובן, לפני שניקולס יוכל לספר על מה שקרה לו הלהקה חייבת להפריע ולנגן את האווטורה. כמה חצוף מצידם. אווטורה היא פתיח מוזיקלי שנמצא לפני מחזמר , אופרה, סימפוניה וכו'. אתם מכירים את זה, תנסו להיזכר במחזמר הקולנועי האחרון שראיתם , כמו צלילי המוזיקה , המוזיקה שיש בהתחלה , שבנויה מקטעים קליטים שיופיעו בהמשך , זו האווטורה. והאמת , כאן היא נשמעת בדיוק כמו אחת של מחזה. רק מחזה שבו כל התווים נכתבו על ידי גאון מטורף. היא עושה את העבודה , אני מרגיש שהיא יותר מדי "מחזה" ופחות "אתם הולכים לחוות את השעה הטובה ביותר בחייכם" , אך היא עדיין מהנה לשמיעה ואם אתם כמוני וחפרתם על האלבום, זה מקום נחמד לזמזם את מילות השירים שהאווטורה מציגה.

הסיפור עצמו מופיעה בסיכום ובברור בעמוד הויקיפדיה האנגלי ,ולכל השאר , אני אספר נקודות של הסיפור במהלך הכתבה , מבלי להרוס את הסוף כמובן.
ניקולס מספר שכל לילה הוא חווה "סיוט נעים", הוא משוטט ברחובות העיר [?] הנפלאה , רק הפעם השנה היא 1928. הוא נמשך לבית , שם מופיעה נערה במראה. הוא שואל אותה "מדוע אני כאן" , אך אז הוא תמיד מתעורר. תמיד עם התחושה שהכל כה אמיתי.
הפסיכולוג לא נותן תשובה ומסיים את הפגישה.בערב ניקולס נתקל בבית שהוא ראה בחלום. כן ,הוא אמיתי. הייתי אומר שזה די מפחיד ,אך אם זה לא היה המקרה ,לא היה לנו סיפור לספר. זה כמו להיות מופתע שבסרט אימה משהו ימות. ליד הבית ניקלוס מדבר עם זקן ושואל אותו מה הוא יודע. הוא מספר לו שכבר שנים מספרים על טרגדיה קטלנית, לפני שנים רבות נערה נרצחה בחצר הבית.
ניקולס מבין שהחלומות שלו הם יותר משמעותיים משחשב , והוא הבין את זה רק הרגע כי הוא דמות בסיפור והוא לא יודע שחייבת להיות עלילה. אוקי, אני אפסיק לדרוש מכולם לשבור את החומה הרביעית.

ניקולס חוזר לפסיכולוג, אשר מהפנט אותו שנית ומספר לו שכעת הוא יראה כיצד הוא ימות. עליו לזכור שהמוות הוא לא הסוף אלא רק מעבר. אני מתחיל לפקפק באמינותו של הפסיכולוג הזה , הרי עצם הרעיון של נשמה הוא די מנוגד למה שאנו יודעים היום על החשיבה , ואני לא יודע כיצד מערכת העצבים מבצעת גלגול. חוסר רוחניות בצד, ניקולס מדבר על כתבה מעיתון ישן שהוא מצא, מספר על אירוע הרצח של שנת 1928. "רצח, נערה צעירה מתה", לפי העיתונאות , הנערה שמה ויקטוריה נרצחה על ידי בן זוגה. לאירוע היה עד ראיה שניסה אף להתערב , אך הבן זוג הפנה את האקדח לעבר עצמו והתאבד.

ניקולס מוצא בבית הקברות את הקבר של ויקטוריה ומבין שהוא גלגול הנשמות שלה. כאן הסיפור מתחיל להיות מרגש. כשהוא לומד על גורלה האכזר, הוא מגיע לבית הקברות ומוצא את קברה . הוא חוזר לביתו ובוכה במיטתו כמו תינוק , מרחם על התמימות שנגמרה באסון ועל האופן שחיו הקודמים נגמרו, הוא לומד על חיו דרך עיניה.

פעם נוספת הוא נכנס להיפנוזה , והפעם הוא לומד יותר על הסיפור של ויקטוריה. מדובר על טנלובלה עם סיבוכים רבים , משולש אהבה שמציב שני אחים אחד נגד השני. שניהם מאוהבים בויקטוריה , אשר עוזבת את האחד המכור להימורים לטובת השני. כל כך הרבה דברים טובים יכולים לקרות במערכת יחסים בריאה שכזו. או במילים אחרות הסיפור נהפך למעניין ודרמטי.

השיר הזה Home , הוא השיר המרכזי באלבום. הוא הכי מורכב עלילתית ואורכו הכי ארוך. השיר מתחיל עם....אין לי מושג...רדיו? חייזרים ? הזיות ? אני הלך על הזיות , כיוון שהקלידים נכנסים על צללי סיטאר (ראו את הבדיחה של ג'ון לנון מפעם שעברה) ואווירה פסיכדלית. התופים נכנסים עם מקצב מזרחי בולט והולם , האווירה הפסיכדלית שוקעת עמוק עד שהמנגינה עוברת לבסים כבדים ואפקטים קצביים מצד הקלידים. המנגינה חוזרת למלודיה הפסיכדלית , הפעם על ידי הגיטרה ועם ליווי של הבס הכבד. משם מעבר לריף גיטרה (ריף - מקצב הרמוני שמנוגן בדרך כלל ע"י הגיטרה). הקצב הזה נשאר עם מעבר לשירה שעדיין מרגישה פסיכדלית בשבילי. להמשיך מה קורה מכאן יהיה בלתי אפשרי, המנגינה משתנה באופן קבוע , מוטיבים חוזרים על עצמם וכמובן מספר קטעי נגינה כולל שני סולואים של הקלידים , אחד מהם עם צלילי הסיטאר והאחר נשמע כמו כלי נשיפה כשהנגנים שיכורים. אני לא יודע למה סולו מחוץ הסולם עושה לי את זה , זה לא אמור להישמע טוב ,בעיקרון זה צורם , אך משהו בגישה לנגינה גורמת לזה להישמע מהפנט.

דיברתי קודם על מוטיבים חוזרים , ויש כאן לא מעט. במיוחד קטעים שבכלל הופיעו בשיר הראשון, מחוץ לאלבום. בתחילת השיר קיים קטע מדוקלם אשר הוא למעשה בית מתוך השיר הראשון , עם קצת שינויים. הכי אהבתי שהם לקחו שורה מהשיר המקורי "metropolis watches and thoughtfully smiles. Shell take me to your home"  (מטרופוליס צופה ובמחשבה מחייכת. היא תיקח אותך לביתך). את השורה הזו הם שמו באחד הבתים החוזרים
 "Victoria watches and thoughtfully smiles. She's taking me to my home" (ויקטוריה צופה ובמחשבה מחייכת. היא תיקח אותי לביתי). 

הצליל של האלבום הוא די ברור ברגע שמתחילים לקלוט את הצליל של הלהקה. וזה צליל שנוטה להיות מוקצן. לשלב פרוגרסיב רוק עם מטאל הוא מעשה מסוכן. דבר שמשותף לשני הסגנונות זה הבררנות של המעריצים שלהם. כל להקת פרוג רוצה להיות הכי יחודית , הכי מורכבת , הכי מוזרה , הכי אומנותית. כל להקת מטאל רוצה להיות הכי כבדה, הכי רועשת ,הכי מהירה. האנשים הללו לא יודעים לנוח. כאשר שני הסגנונות נפגשים , התוצאה היא לעיתים כה מוקצנת שלא כולם יודעים כיצד להתמודד איתה. זו מוזיקה לחנונים. אין דרך אחרת לומר את זה. היא מורכבת , מסובכת , מתמטית וכל זאת יחד עם מהירות ועוצמה שדורשים בפני עצמם עוד יותר מורכבות ומוזיקליות. אך אם זאת היא יצירתית , מחדשת , מלהיבה ומאתגרת. וזו בדיוק הסיבה שאני אוהב אותה. אני יכול לשמוע את השירים שברדיו, אך למעשה יש ברדיו רק שיר אחד עם שמות שונים ומדי פעם מישהו חדש מבצע אותו. כאן ליד הלהבות והסכנות נמצא המגוון האמיתי.

אך עד כמה גרועה יכולה להיות אובססיה לטכניות ומורכבות ? טוב למעשה האלבום כולל קטע אינסטרומנטלי שעונה בדיוק על השאלה. הקטע הוא The Dance of Eternity (ריקוד הנצחיות). אורכו שש דקות ודחוס יחד עם 104 שינויי משקל , הוא נשאר אחד מהשירים המורכבים בעולם הרוק. הפעם הראשונה שאני שמעתי את השיר היה כאשר המורה שלי לתופים משנה שעברה רצה להראות לי כיצד העלית של המתופפים נראים, והוא הראה לי סרטון של המורה שלו, בעל שם עולמי, מנגן את השיר הזה.

זה הכל השבוע. בפעם הבאה נעבור לחלק 2 של האבי מטאל , נגיע לשנות השמונים. ולאחר מכן ? אני לא מוכן להבטיח , אך אולי ניגע בשנת 2014.
עד אז תהנו מהמוזיקה.