מדור קולנוע: הטוב, הרע והמכוער

אני אוהב סרטים טובים ומערבונים הם לא בהכרח טובים כל פעם, אז אני רואה רק את מה שאני מחשיב לטובים בז'אנר הזה. זהו אחד המערבונים הטובים ביותר אם לא הטוב ביותר בכל ההיסטוריה של ז'אנר המערבונים, לצד בלתי נסלח, בעבור חופן דולרים והצלפים. אבל לפני שהתחיל לדבר על הסרט הזה, בואו נדבר קצת על ההיסטוריה.

"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית הדולרים, כשהסרט הראשון "בעבור חופן דולרים", גרסה אמריקאית של סרג'יו לאונה לסרט "יוג'ימבו" של אקירה קורוסאווה, יצא בשנת 1964 וסיפר על צייד ראשים ללא שם בדרום צפון ארה"ב בתקופת המערב הפרוע, הידוע כ"האדם ללא שם", המגיע לעיירה שנשלטת ע"י שתי משפחות אלימות הנמצאות במלחמת טריטוריה על העיר. הסרט השני בסדרה "הצלפים", שדרך אגב פחות טוב מהראשון לדעתי, יצא ב-1965 ומספר על מסעם של האדם ללא שם וצייד ראשים נוסף היוצאים להרוג כנופייה של שודדי בנקים בהנהגת האדם שהרג את אשתו של צייד הראשים המתלווה לאדם ללא שם. ההבדל בזמני העלילות של שני הסרטים הראשונים לבין "הטוב, הרע והמכוער" הוא שהשניים הראשונים מתרחשים אחרי "הטוב, הרע והמכוער".

ועכשיו לנושא המרכזי. "הטוב, הרע והמכוער" יצא לאקרנים ב-1967 באיטלקית כנראה, ורק קלינט איסטווד דיבר שם אנגלית לדעתי, ואז דובב בצורה נהדרת לאנגלית. הסרט מספר על שלושה אנשים קשוחים בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, הטוב (קלינט איסטווד), שידוע למי שצפה בסרטים הקודמים כ"האדם ללא שם" אבל הוא מכונה בלונדי במהלך כל הסרט, הרע (לי ואן קליף), קצין רצחני, מושחת ואלים בצבא הצפון בשם "עיניי מלאך" והמכוער (איליי ואלך), פושע אלים שנכנס לשותפות עם בלונדי ואז יוצא להרגו כשהוא נזרק מהשותפות. השלושה רודפים אחרי אוצר אדיר של 200,000 דולרים בזהב (היי זה היה המערב הפרוע, אז אלף דולר היה משהו שלקח חיים שלמים להרוויח במקצועות מסויימים וגם הערך של דולר השתנה מאז) שנקבר על ידי חייל מצבא הקונפדרציה הדרומית בבית קברות מסוים ובקבר מסוים, כאשר המכוער והרע יודעים את השם והמיקום של בית הקברות (אחרי סצנת עינויים קשה) והטוב יודע את שם הקבר.

זהו מערבון ספגטי ונחשב למאוד אלים, למרות שאין הרבה דם אבל מתים המון אנשים. המשחק הוא טוב אך לא מבריק, חוץ מואלך שגרם להרבה הנאה ("If you gonna shoot, shoot, don't talk", ציטוט נהדר) והמוזיקה של המלחין האיטלקי שתמיד עובד עם סרג'יו לאונה ששכחתי את שמו היא קלאסית. התקריבים של המצלמה כך שרואים רק את הפנים או את העיניים של השחקן גורמים להרבה מתח עם המנגינה הנכונה, שזה היה הרבה וזה הרגיש כמו המערב הפרוע בשבילי, למרות שידעתי שזה סרט כמובן אבל עדיין אתם מבינים את הנקודה, נכון?

בכל מקרה, זה סרט מצויין, תראו את שני הסרטים קודם או אחרי, איך שתרצו ותגיבו. לא באמת, אני רוצה תגובות, לא כמו שהיה בכתבה האחרונה של ירין במדור משחקי המחשב שבפעם האחרונה שבדקתי רק אני הגבתי, כי זה מאוד מאכזב ומבאס. אז יום טוב.