מדור מוזיקה - חודש המוות!!! מים שחורים

האלבום של היום בפינת המוזיקה הוא כמו ריקוד אלגנטי בין טיגריס לבין ברבור. שניהם בעלי יופי ואצילות, כל אחד מסיבה שונה, הם נעים אחד לצד השני, מכבדים את העוצמה והתהילה של האחר. הרוך והיופי של הברבור מול העוצמה והאיתנות של הטיגריס. לאט לאט הם זזים, כל אחד בסגנונו, הכל כחלק מהריקוד המקסים. ואז הטיגריס מתנפל על הברבור וטורף אותו. מוסר ההשכל - אם אתם רואים טיגריס, תברחו אל תרקדו.

חודש המוות עוד מעט נגמר. בשבוע הבא ניפרד עם דמעות מהצרחות, חוסר המלודיה והחרשות. כמובן שאני צוחק. אתם תישארו חרשים לנצח. 

אבל אם חייבים לסיים, האלבום שאני אגמור איתו יהיה שייך ללהקה שאני מאוד אוהב. כן, את הלהקות Death ו-Atheist אני מעריך ואוהב לשמוע אותם, אך היום נלך על להקה שנמצאת איפשהו בין חמשת האהובות עלי. אין לי מושג מי הן חמשת הלהקות האהובות עלי, אך הלקה של היום בוודאי נמצאת שם.

השבוע נעסוק באלבום Blackwater Park (פארק המים השחורים) של הלהקה השוודית Opeth . מתקן שגיאות הכתיב צורח עלי ברגע שכתבתי את שמה של Opeth ועכשיו הוא צורח עלי שוב. זה משום שאין זו מילה אמיתית, אלא עיוות של שם העיר הדמיונית Opet מתוך ספר פנטזיה. הסגנון של הלהקה הוא אחד מעניין. הוא שום דבר חדש בפני עצמו, ודי שיגרתי כיום, אך ככל הנראה הם הראשונים שביצעו את זה כמו שצריך. הלקה התחילה כמו כל להקת מטאל מארצות הצפון של סקנדינביה בתור להקת בלאק מטאל (סגנון מוזיקלי שבשום פנים ואופן לא דומה לדת' מטאל, מאופיין במנגינה מהירה וצרחות. אוקי אני מרמה, יש כמה הבדלים שאני לא אכנס אליהם), בהדרגה הצליל שלהם התחיל להשתנות ובשיאם הם הובילו בתור מודל החיקוי ללהקת פרוג-דת'. והיא ראויה לתואר הזה כי היא באמת יותר פרוג רוק מאשר דת' מטאל. 

חמישים ואחד גוונים של אפור

אני אמהר ואהרוס את ההפתעה, באלבום הזה נמצא שיר שאני מכנה "שיר ההפתעה". מה ההפתעה אתם שואלים? אם אני אגלה מה ההפתעה אז ההפתעה כבר לא תהיה הפתעה והיא לא תפתיע אף אחד, למרות שאני יהיה מופתע אם אכן מישהו עדיין יהיה מופתע מה ההפתעה אחרי שאני אגלה מה ההפתעה ומה אמור להיות מפתיע בה. מה שבאמת מפתיע אותי זה כמה פעמים אני מצליח להכניס את המילה "הפתעה" לתוך הפיסקה המפתיעה הזו מבלי לרמות, למרות שאף אחד לא יופתע אם אני ארמה. 

השיר הזה (כבר שחכתם על מה מדובר) הוא השיר The drapery falls (מפלי דרפרי).  אני הולך להרוס את כל בזבוז הזמן של הפסקה הקודמת ובכל זאת לספר לכם למה אני קורא לו "הפתעה", למרות שזו באמת לא הפתעה גדולה ואם אתם לא רוצים להרוס את ההפתעה אתם יכולים פשוט לדלג על הפסקה, להקשיב לשיר ולהיות מופתעים.

השיר מתחיל עם פתיח מרחף ודי קליט, כזה שקל מאוד להישאב לתוכו. הוא מנוגן בנינוחות ושלווה, מכניס את הטון של השיר. לאחר מכן השיר נרגע אף יותר, רק פריטות של גיטרה שלווה לצד כמה אפקטים מצד הקלידים. הסולן מיקאל א'קרפלדט מתחיל לשיר עם קולו העמוק והמרגיע. השיר בשלב זה מאוד מרגיע ומהפנט. קשה שלא לשים לב אליו, רק בפזמון שלוקח שורה וחצי הוא מעלה עוצמות. 

אבל אחרי הפזמון השני, השיר נזכר שמדובר בחודש המוות וזה לא יפה לעשות ככה בושות. הגיטרה מעלה ווליום, מצטרפת גיטרה שניה ותופים. הפתיח חוזר פעם נוספת, ובהדרגה מוסיף בס. כאשר האווירה נהפכה לעגמומית ומפחידה, א'קרפלדט חוזר פעם נוספת, אבל הפעם לא עם שירת הברבור, אלא עם שאגה של טיגריס. השיר ממשיך להגביר את הקצב עד שהוא מגיע לשיאו, בו משוחררת כמות עצומה של אנרגיה שחייבת להיגמר עם... רגיעה פתאומית וחזרה לניעמות, רק הפעם המנגינה השלווה "רוקדת" עם האגרסיבית , מעבר חד ועם זאת הולם מאחת לשניה ,ולבסוף חזרה למנגינה של הפתיח שתסגור את השיר המדהים הזה. 

אני חייב להוריד את הכובע לכבוד מיקאל א'קרפלדט, אפשר להגיד שהלקה אופת' וכל הסגנון הפרוג-דת' בנויים ממנו. אולי אני מגזים, אך כשאני חושב על פרוג דת' ראוי, אני חושב עליו. שירה שעוברת בקלילות בין נביחות נמוכות ומאיימות לעבר קולות מלאכים. גיטרה שמסוגלת לנגן כל סגנון לא משנה כמה מורכב או מהיר או דווקא רגוע ורומנטי. נראה לי זה מה שאני אוהב בלהקה, המעבר בין מצבי רוח מצד אחד יכול להפיל אותך מהרגליים, אך מצד שני נורא הולמים. כאשר קוראים את המילים של השירים שלהם, הם נוטים להיות עצובים, מלנכוליים ודי אפלים ומסתוריים. מי אמר שיש רק דרך אחת לבטא עצבות ? מי אמר שיש רק דרך אחת לספר על האפלה ? אני חושב שלשירים כאלו הבחירה להשתמש בשני סגנונות שירה היא מושלמת, השירה "הנקיה" יכולה להיות מעוד מסיתורית, מאוד מרגשת ומאוד עצובה. וכך גם השימוש בצרחות. אני רציני! נסו לדמיין אדם בוכה בקולות רמים, יחד עם כעס ובלבול. אם הייתם צריחים לחכות את זה בשירה, באיזו שיטה הייתם בוחרים ? 

השיר הבא יחזק את הטענה שלי.

אז למה בחרתי להשמיע את האלבום הזה ולא אחרים, אם מדובר בסך הכל בלהקה טובה יכולתי לבחור כל אלבום אקראי. האמת אני לא לגמרי בטוח. בהתחלה בכלל תכננתי להשמיע אלבום יותר מאוחר שלהם, אך בו הצליל התרכז יותר במלודיה ואני לא יכול להכניס את זה לחודש המוות. אז בחרתי את האלבום הזה פשוט בגלל שהוא "כבד" יותר ? לא... יש לו לא מעט בפני עצמו, זה רק לא בולט כל כך במקרה הזה כמו ברוב הביקורות שלי. מבחינת צליל, הוא פשוט עושה את כל רעיון הפרוג דת' רק טוב יותר. אולי זה לא הרבה, אך זה בהחלט מספיק. אבל בכל זאת, בוא נחפור עמוק יותר. טוב, האלבום בחר להתחיל כבר על ההתחלה עם רעש גדול, קטעי מעבר לא שיגרתיים ומלודיות נעימות, יחד עם כל מיני דברים אחרים שצורחים "פרוג רוק! פרוג רוק!" אך מצד שני לא קיים בו שיר אחד שבו ויתרו על הצרחות ועל המהירות. זהו אלבום דת' לכל דבר. הלהקה בדרך כלל מנגנת די לאט עם צליל עגמומי, אך כאן הכל כה מהיר וכה ישיר. המעברים הם חדים ולפעמים בלי שום אזהרה, אך אף פעם לא מצאתי את עצמי מרגיש לא נוח או לחוץ בעקבותם. כאן אופת' הבינו שהם טובים מאוד בשני צלילים מאוד שונים. זה דבר מאוד נדיר ללהקה, וכאן הם החליטו ללכת עד הסוף. סגנונות הנגינה עוברים הלוך ושוב כה מהר ולעיתים כה תכופות שהם כבר התערבבו אחד עם השני ולא ניתן להבדילם. קחו לדוגמא את השיר Bleak , הוא בנוי ממספר קטעים עבים עם צלילים מאוד שונים, אבל אני לא יכול להגדיר שאחד הוא "רך" והשני "כבד". כן, ההתחלה כוללת צרחות, אך המנגינה היא מאוד מעודנת ואף הצרחות מותאמות לכך. הקטע לאחריו הוא הרבה יותר מלודי וקליט ובגרסאת הסטודיו כולל דואט עם הופעת אורח מצד הסולן של Porcupine Tree, אך כאן המנגינה יותר ריטמית וסוערת, ושוב השירה מותאמת לכך. אף קטע בשיר לא מרגיש שהוא נטל על השני, או שהוא אף אמור להשלים אותו בתור קלישאה של יין ויאנג. במקום אנו מקבלים מוזיקה טובה שמתנסה עם גישות שונות ליצירה וכיצד ניתן לשלב בינהם בטבעיות.

זה הכל השבוע בפינת מוזיקה. שבוע הבא נסיים את חודש המוות עם כתבה חגיגית ומורחבת. היא תכלול הכל החל מחמת חלילים, רוק אנד רול, ויקינגים, בחורות וכל דבר אחר שיכול להיות רועש, מהיר וצרחני.

חוץ ממוזיקה גותית, היא תקבל תשומת לב נפרדת. אל תדאגו, זה לא יהיה חודש. 

עד אז, תהנו מהמוזיקה כל עוד אתם יכולים...בגלל החרשות...