סיפור בהמשכים| מאת גפן קמינר

בפעם הקודמת, הצגתי לכם את ההקדמה של "z(h)ero".

למרות שעבר מלא זמן, הנה הפרק הראשון של הספר:

תהנו☺️

פרק 1

לפני חודש

חלק 1 - עולה חדש

קשה להיות עולה חדש מרוסיה בשנת 2139, כשאין לך משפחה בישראל כגון סבים ודודים מלבד ההורים והאחים שלך... שלא תבינו אותי לא נכון, מדינת ישראל של 2018 כבר היסטוריה, כי המדינה של 2139 כבר בת 191 שנה. כל הבניינים נבנו וכל הפוליטיקאים התחלפו, העולים החדשים כבר לא עולים במבצעים כמו "עזרא ונחמיה" או "מבצע שלמה", רוב העולים, עולים לארץ לבד.

v     

ההפסקה נגמרה וכולם נכנסו לכיתות, בכיתה ח3 כבר התחיל שיעור ספרות, "כולם לפתוח טאבלט בשיעור האחרון" אמרה המורה וכל התלמידים צייתו לה, כי מי שלא מציית, דמו בראשו. נשמע דפיקה בדלת, כל הכיתה השתוממה והתרוממה לראות מי דופק בדלת, מסתבר שזה התלמיד החדש שאיחר באופן מפתיע לשיעור הראשון שלו בבית הספר הזה. "איחרת..." אמרה המורה ונעצה בו מבט קשה, "אני מקווה שלפחות הבאת טאבלט", אמרה המורה ונעצה "מבט רנטגן" בתיק הבד הפשוט מידי של הילד. "כן הבאתי..." מלמל הילד החדש והוציא את הטאבלט מתיקו. בדרך כלל למרות היותו יהודי, ומדבר עברית בבית, כשהוא לחוץ או מתרגש או מדבר רוסית, יש לו קצת מבטא. (למרות שזה די ברור שאם אתה מדבר רוסית אז יש לך מבטא רוסי.) "אוקי... כיתה שקט!!, אני רוצה להציג לפניכם את התלמיד החדש, מיכאל זירו" אמרה המורה. חבורת בנות שישבה בירכתי הכיתה התלחששה כאילו אם לקבל אותו או לא, הביטו בו מבטים חטופים וציחקקו ושוב התלחששו. "ובפעם הבאה מיכאל, כדי שתשנן את תקנון הלבוש, למקרה שתשכח גם אותו כי כנראה ששכחת להתעורר בבוקר ולכן איחרת, ורק כדי לידע אותך, אסור לבוא עם ג'ינס עם קרעים ושיער צבוע". אמרה המורה והושיבה את מיכאל ליד עודד.

הילדים צחקו עליו וכשעבר לידם במעבר בשולחנות, הם לחשו כל מיני דברים כגון: "זירו... שם מוזר", "בזירו מתכוונים לאפס?", "לוזר!", "אין כאן מקום לאפסים". הלעיגה של עודד הכי כאבה למיכאל, אפילו שזה בכלל לא הייתה לעיגה, הוא רק אמר "בהצלחה" מסתבר מיכאל פירש זאת אחרת.

v     

מאז ומתמיד מיכאל היה ילד שונה. הן בגלל שערו הכחול (שאף פעם לא צבע אותו לכחול) והן בגלל המשקפיים. (לרוב הילדים שצריכים משקפיים עושים ביום היולדם ניתוח לראייה טובה, למרות שמשקפיים זה ממש מיושן, הוריו החליטו שירכיב משקפיים מאשר לקחת סיכון ולעשות ניתוח), אבל מה שהיה אצלו הכי מוזר, זה הסימון שהיה לו על האצבע ביד ימין, מן אליפסה כזו עם משהו בתוכה שלטעמו (ויש לו טעם חנוני מאוד) נראה כמו אלפא-ɤ שיכורה. (שוכבת על הצד.)  הקעקוע הזה, איתו מיום הולדתו, גם להוריו יש את אותו הקעקוע, ואפילו לסשה אחותו הקטנה. אבל למה? האם הקעקוע הזה עושה משהו מיוחד או שהוא סתם ליופי?... כנראה שאת זה מיכאל יגלה בהמשך.

חלק 2 – גיבור האפסים

הצלצול הגואל נשמע וזה אומר שהגיע הזמן ללכת הביתה. מיכאל חשב שהדרך הנכונה להגיע הביתה היא בדרך הקרובה לים (הרי הבית שלו די קרוב לשם) והוא לא שם לב שמשהו עוקב אחריו. כשעמד מיכאל ברמזור הוא הרגיש טפיחה על הכתף "מי-כ-אל זי-רו אה ?!".  הוא הביט מעבר לכתפו וזיהה מיד את הדובר או יותר נכון הדוברים, מיכאל ידע שהם מכיתתו  אך לא ידע את שמותיהם. "שלום מי-כ-אל" אמר אחד הילדים. מה שהיה מרגיז למרות שהוא ידע לדבר טוב עברית, הילד דיבר אליו כמו שמדברים אל עילג. הרמזור של הולכי הרגל הפך לירוק ומיכאל המשיך בדרכו הביתה (כמובן שמיכאל לא מכיר את הדרך אבל כיף לו להסתובב ברחובות תל-אביב). חבורת הילדים המשיכה ללכת אחריו. מיכאל הבין שבדרך היחידה להינצל מהם היא להגיע למקום מסתור. הוא חצה את הכביש והגיע לטיילת וקפץ מעל הגדר שמפרידה בין הטיילת לים.

הים נראה שלו אך באותה מידה מלא בפסולת והחוף... נראה נטוש.. ריק מאדם.

 עכשיו כשהחבורה המעצבנת הזאת הגיעה אל מיכאל, לא היה לו לאן לברוח. "אנחנו רק רוצים להיות חברים" דיבר אחד הילדים בקולו האיטי.

 בחבורה המשונה הזו היו שלושה ילדים: אחד היה גבוה עד מאוד (מטר 80.. אולי יותר) עם פני ילד וחולצה שגדולה עליו בכמה מידות, השני היה נמוך מאוד וגם שמן באותה המידה והיה לו חיוך ערמומי על השפתיים, והשלישי היה לא פחות מהגובה של מיכאל בעל פונפון שיער אסוף בקוקו וטיפה  "שפם בר-מצווה".

 "אנחנו לא נפגע בך" אמר הילד עם הקוקו ומיכאל הרגיש בכך שהוא משקר. "לי קוראים קמרון אבל אתה יכול לקרוא לי איך שבא לך..." אמר הילד עם הקוקו. "הקטנצ'יק פה זה אהרון אבל אתה יכול לקרוא לו אהרון הפצפון" אמר קמרון והצביע על הילד הגבוה (אח...האירוניה) "ולילד החייכן שפה קוראים דן אבל אתה יכול לקרוא לו דן החרמן...אל תשאל למה" אמר קמרון והצביע על הילד הנמוך עם החיוך הערמומי. "ובשביל זה עקבתם אחריי?" תהה מיכאל, קמרון התקרב אליו עד שאפיהם כמעט נגעו זה בזה. "יודע מה? שיקרתי כשאמרתי שלא אפגע בך" אמר קמרון ונתן למיכאל בירכית שהשכיבה אותו על הרצפה. "אפס תמיד יישאר אפס" אמר קמרון, מיכאל הרים את הראש מהחול שעליו נשכב. "וקמרון תמיד יישאר מלעון" אמר מיכאל וכתוצאה מדבריו קיבל מקמרון אגרוף לפרצוף. "מנסה לשחק אותה גיבור אה?! אני אראה לך מי פה גיבור!, אני הגיבור פה! וכדאי לך לסתום את הפה ולסבול בשקט!" קרא קמרון. "אתה לוזר מיכאל!, לוזר! ואפס כמו כל משפחתך!!!" צעק קמרון. מיכאל כבר לא יכל לשלוט בעצמו, האצבע שלו כאבה וזהרה באור כחול ירקרק. כל הזבל שעל החוף החל להתרומם ומיכאל גם ולפתע!, כל הזבל שהתרומם מהחוף עף על החבורה המסכנה...

"איכס" מלמל דן (בעודו מכוסה בזבל). "אני הולך" אמר אהרון "כן, בואו נתחפף מכאן" אמר קמרון והחבורה טסה "במהירות העל" מהחוף...

הראש של מיכאל החל לפעום וכל מה שראה בעיניו הוא שחור....המשקפיים כבר לא היו על ראשו, 

מישהו גנב אותם!....לפני שהספיק להבין מה ואיך הוא התעלף....