מדור מוזיקה - ליקוי חמה

תאווה, אבדן של זמן, שחיתות, שנאה, טירוף ופחד. הצד האפל של האנושות הוא נושא טוב לכל שיר, ולכן אין זה מפתיע שהוא יהיה הנושא לאלבום הפרוג רוק הנמכר ביותר בכל הזמנים. הביטו על עצמכם היטב, על החולשות והשדים שלכם, ותנו למוזיקה להתנגש מולם. 

עליי להתוודות, זאת הפעם הראשונה שאני מקשיב לפינק פלויד.  תמיד הייתה לי הטיה שלילית נגדם, לא בטוח למה. כל להקה בפרוג רוק ומטאל שמורה לקהל יעד מאוד מסוים, ואני רגיל שאם אני מדבר עם אנשים שלא מתעניינים בסגנון, הם לא יבינו בכלל למה אני מדבר על סולו החליל של ג'ת'רו טול וההלחנה של Dream Theater במקום לדבר על כמה רפיתיטיבי מגניב  היה הבס.

ואלו שכן מכירים את הסגנון תמיד יודעים משהו שאני לא יודע או מכירים להקה נידחת שאני לא מכיר. זה חלק מהכיף, אצלי לפחות, הקהילה היא סגורה אך היא מרגישה כמו העלית. אני יכול להבין את מי שלא מתחבר, והוא לא צריך להתחבר, אך עם מי שכן חלק מהכיף הוא התחושה שיש דברים שרק אנו מבינים. 

Pink Floyd הם סיפור אחר. הסלידה נגדם בתוך הסוגה היא כה עמוקה שאפילו אם תקראו ספר מקצועי שנכתב על ידי מוזיקולוג מומחה, לפחות פרק אחד יעסוק בשאלה האם פינק פלויד הם בכלל פרוג רוק. אני יודע את זה כי אני תמיד רואה את הפרק הזה בכל ספר שעוסק בפרוגרסיב רוק.

אני החלטתי להניח את התסביכים הפסיכולוגים שלי בצד ולתת להם ניסיון. בכל מקרה אתם במוקדם או במאוחר תדרשו את זה, ואני יודע שרק התמונה תמשוך לפחות את חצי מהקוראים, רק בגלל ש"היי! אני מזהה את זה!". 

פשוט תודו, אתם כאן בגלל התמונה. אני לא אגלה לאף אחד.

אז בוא נתחיל, עם האלבום של היום The Dark Side Of The Moon (הצד האפל של הירח).

האלבום יצא בשנת 1973, עידן הזהב של הפרוג רוק כאשר היה ניתן למצוא תחנות רדיו שמוקדשות לאלבומים ואומנים צעירים, ובטלוויזיה ותכניות אירוח הפכו להקות למפורסמות אם הם שרים יודל או מנגנים במערכת תופים ענקית. 

ולפינק פלויד לא הייתה בעיה להצטרף עם העבר שלהם במוזיקה ניסיונית כבר בשנות השישים. 

האלבום עצמו היה הצלחה גדולה כבר בהתחלה, הוא נשאר ברשימת האלבומים של המגזין Billboard  למשך כ-15 שנים , עד 1988. כלומר שבמשך 15 שנים הוא היה בין 200 האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית. בתור השוואה, רוב האלבומים היום מחזיקים 3 דקות 9 שניות ו 81 מאיות השנייה (או כל מספר אחר שאני ממציא, פלוס מינוס).

הוא ההצלחה הגדולה ביותר שהרוק המתקדם אי פעם חווה, ואחד מההצלחות הגדולות ביותר במוזיקה פופולרית.

אז רקע בצד, איך האלבום עצמו? הוא מתחיל עם....אני לא בטוח מתי אפשר להגיד שהוא מתחיל...האמת בפעם הראשונה ששמעתי את ההתחלה הייתי קצת מאוכזב מהצליל, נהפכתי למפונק ודורש התחלה גדולה ומפוארת. אבל לאחר שהקשבתי למה שנראה לי הוא השיר הראשון, הבנתי כמה חכם להתחיל ככה. מבולבלים? גם אני. האלבום מתחיל עם שלושה רצועות שמחוברות מוזיקלית אחת לשנייה. 

אז הרצועה הראשונה היא ההתחלה? כנראה, היא לא ממש מוזיקלית אבל ציפיתי להתחלה עם אפקטים. אז בוא נשמע את השיר הראשון, Breathe. שירה יפה שתי קולות, מה שנהפך לסימן ההיכר של הלהקה. הבית הראשון נגמר...וזהו. אז זו גם הייתה התחלה, אוקי. ואז קטע נגינה אלקטרוני On The Run, שדי ברור שהוא מקור ההשראה להרבה מוזיקת ריקודים כיום, כי הוא נשמע כמו כל שיר אלקטרוני היום רק פחות מעצבן. האם זה הפתיח?! כל אחד מהם מתאים להיות פתיח וכולם מקושרים אחד לשני...אז אולי אין פתיח. אולי אני חושב על זה יותר מדי, אבל אז למה שהם יקשרו את כולם?

מכאן האלבום כולל מספר שירים וקטעי נגינה, כולל בנויים סביב מוטיב משותף והוא החולשות והרוע של האנושות. לא בהכרח הרשע שבעולם והסבל הרב, אלא יותר דגש על נקודות חולשה באופי של כל אדם שמגדירות אותנו.
השיר Time עוסק בכניעה לשגרה, כאשר נותנים לזמן לעבור מבלי לתכנן שום דבר ואז משלמים על הרשלנות. Us And Them  הוא שיר ג'אז שעוסק בשנאה, נקמה ואלימות , ומטיל ביקורת על הגישה "הקם להורגך השכם להורגו".

השיר האהוב עליי מתוך האלבום וזה שאני הכי זוכר הוא השיר Money (כסף). די ברור על מה השיר הזה מדבר. עוד ועוד ועוד מבלי לדעת גבולות ומבלי סיבה. פינק פלויד ירחיבו את הרעיון של השיר מאוחר יותר באלבום Animals.
השיר הזה היה הסיבה שרציתי לנסות לשמוע את האלבום, ודי שופך אור על התעלומה מדוע פינק פלויד הם כל כך מצליחים אף היום למרות השיוך שלהם לסגנונות מוזיקליים שפשוט דוחים את הציבור הרחב?
השיר מתחיל עם קולות של קופות כסף מצלצלות וארנקים נפתחים, וזה לפי קצב מאוד מדויק. גיטרה בס מתחילה להצטרף ובהדרגה להחליף את הצלצולים של הקופות. השיר הזה לא היה עובד ללא סרטים מצוירים. אמירה מוזרה, אבל מתי לאחרונה שמעתם קופה מצלצלת? או ארנק שנשמע כאילו הוא נקרע באלימות כאשר הוא נפתח?
כאשר הבס מתחיל להוביל, הגיטרה והקלידים מתחילים להיכנס. המקצב הוא מאוד קליט למרות חוסר השגרתיות שלו, והוא נהפך לסימן היכר.
השיר ממשיך עם השירה מצד דייויד גילמור. צד חלש של הלהקה הוא שיש להם שני זמרים ושניהם לא משהו. כשהם שרים ביחד בדואט הם יודעים ליצור אפקט מדהים, משהו מלאכי מצד אחד אך מפוחד ואפל מצד שני. רוג'ר וואטרס הוא יותר טוב, אך עדיין בסולו הם נשמעים מרושלים. אולי זה בגלל שדואט דורש תיאום והקשבה שמאלצת אותם להפגין משמעת. עכשיו, זה לא לומר שעבודת השירה בשיר היא לא טובה, אני פשוט מצפה ליותר, והיא בכלל לא נכשלת להעביר את השיר ולבצע את התפקיד של השירה לגרום לשיר להיות אף יותר מעניין וקליט.
סולו סקסופון מצד אומנים אורחים היא תוספת שתמיד נחמדה ומתאימה מאוד לקצב הפאנקי של השיר. בסך הכל השיר Money הוא שיר מומלץ.

אחרי ששמעתי את השיר, אני יכול לענות על השאלה הגדולה.
האם פינק פלויד הם פרוג רוק? כן, הם כן. אבל יש להם כיוון מאוד שונה. YES הם מאוד מלודים ועליזים, קינג קרימסון הם פשוט גאונים ו- Dream Theater הם מלחינים ונגנים מוכשרים. פינק פלויד הם אף אחד מהדברים האלה, אבל הם יודעים לנצל את זה לטובתם.
יש להם יכולת מאוד טובה לספר סיפור, הרבה יותר מרוב הלהקות בסגנון, וזה עובד מצוין לבניית שירים מרתקים ואלבומים מצוינים, ואין זה סתם שהאלבומים המוצלחים ביותר שלהם הם אלבומי קונספט.
אבל חסרה להם משמעת ויכולת על מנת לבנות הלחנה שעומדת בפני עצמה, והצליל כל הזמן מרגיש קרוב מדי לבלוז ולרוק הקלאסי מבלי התפתחות, אלא ווריאציות. ווריאציות מאוד חכמות, אך הרעיון של הפרוג הוא לנסות לפרוץ גבולות מוכרים. אף אחד לא יגיד שהם לא רוצים בכך, בהתחשב בעבר שלהם עם מוזיקה ניסיונית, זה מרגיש שהם לא ממש יכולים או יודעים איך.

ולמה הם כל כך מצליחים? בדיוק בגלל החולשה שלהם. אם נשווה את המצב לפי תורת האבולוציה, אין חולשות וחזקות אלא רק התאמה למצב. פינק פלויד מבצעים הרבה חידושים בתוך מגבלה מאוד צרה. וזה בדיוק מה שצריך כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור הרחב.
אם הם היו מנגנים מסורתי יותר התוצאה הייתה שלא היה בהם שום דבר בולט והם היו הופכים להיות כמו אלף וחמש להקות הרוק שאף אחד לא מכיר.
אם הם היו מנגנים עם יותר תעוזה הם היו מבריחים מאזינים קלילים, מה שבאמת קורה עם רוב להקות הפרוג.

פינק פלויד מצאו איזון מושלם. המוזיקה שלהם נשארת רוק, תמיד מוכרת ולכן משהו שלמאזין אקראי יהיה קל לזהות ולהתחבר עליו. אך בתוך האזור המוכר הם מגלים סודות שלא היו מוכרים, ובכך מבדילים את עצמם מכולם ומושכים עניין רב.
הם הסושי של עולם המוזיקה. כן, קראתם את זה נכון, פינק פלויד הם סושי. דג חי עטוף באצה -סושי. מוכר מספיק בשביל שנסכים לנסות אך גם חדש מספיק בשביל נסתקרן. ותראו את ההצלחה של הסושי! אין פלא שהאלבום הוא בין הנמכרים ביותר בכל הזמנים. הוא היה מה שכולם יכלו להגיד שהם חוו מבלי הסכנה שלנסות משהו זר.

לסיכום, האם נהניתי מהאלבום?
די כן. יש לו צליל נחמד וקליט ויכולת מדהימה לספר סיפור וליצור אווירה. אני לא רואה את עצמי נכנס וחוקר עמוק את פינק פלויד, אך אני שמח שניסיתי אותו ואני אכן ממליץ עליו. בתור אלבום הוא מושלם, הוא עושה הכל כמו שצריך. בתור חלק מעולם הפרוג, אני לא מרגיש שהוא מוסיף שום דבר, אך זה בהחלט דרך טובה לנסות את הסגנון למי שעוד לא ניסה, או למי שניסה ונבהל מעשרים דקות של חליל ואלקטרוניקה.

זה הכל להפעם במדור מוזיקה, מקווה שאתם לא מרגישים רע עם עצמכם, אחרי הכל האלבום עוסק בחולשות שלנו, למרות שרק בנינו, יש לכם הרבה על מה להתבייש. רק תביטו בעצמכם! איך אתם מצליחים לישון בלילה בעודכם יודעים שאתם קיימים?! פשוט זוועה!
 אבל כל עוד אתם לא מרגישים רע עם עצמכם, אין בעיה. ואני שמח לעזור לכם להרגיש טוב יותר ולבנות תדמית אישית חזקה. תמיד כאן לעזור.
בפעם הבאה נדבר על דברים שמחים יותר, כמו שדים מהגיהינום והאפוקוליפסיה.

ועד אז, תהנו מהמוזיקה